סיון רהב מאיר: כפית אחת ועשרה מסרים ליום השואה

הנה משהו קטן שכתב אלירן אוחיון, מחנך מבאר שבע, על המימונה:"בשנה שעברה בזמן חגיגות המימונה אצל סבתא שלי, אחד הנכדים סגר לרגע את דלת הבית שלה. סבתא קפצה מייד ואמרה: 'לא סוגרים את הדלת', ואמא שלי פתחה מייד שוב את הדלת לרווחה.

"העניין הוא שסבתא שלי כבר לא מדברת הרבה. היא לגמרי סיעודית וקשה להוציא ממנה מילים – עד שסוגרים את דלת ביתה.

"תיארתי כאן רגע אחד קטן, אבל סמלי מאוד. הרי כמות האוכל במקרר של סבתא שלי היא לא דבר סביר, שלא לדבר על כמות המקררים. שנים שלא הבנתי את הדבר הזה, אבל היה משפט אחד שחזר על עצמו: 'אולי מישהו יבוא'.

"יש בתים שבהם אורחים בלתי צפויים הם אסון, אבל אני גדלתי למציאות שבה זה הפוך לגמרי – אין זמן שאיננו מתאים לאירוח. גדלתי על זה שבית מלא הוא מתכון לשמחה.

"ככל שהזמן חולף זה הולך ומתמעט. דלתות נסגרות, ואנשים כבר לא מגיעים ללא הזמנה. אבל ערב אחד בשנה, אנו זוכים לשמוח בכך שאנשים פשוט מגיעים.

"ובכל פעם כשאני חושב על כמה סבתא שלי מבוגרת, אני מפחד. כי העולם הזה חייב אנשים שנזעקים כשדלת ביתם נסגרת. זה מצב תודעתי. זו דרך חיים. הלוואי שאזכה להמשיך זאת גם בבית שלי. תרבחו ותסעדו".

מה לקחנו מפסח?

עבר שבוע מאז פסח, זוכרים? רובנו קונים לחמניות, פורקים מזוודות, עושים כביסות וחוזרים לשגרה, ללימודים ולעבודה, כי תכלס, החג נגמר. זה מאחורינו.

אתמול סיפר לי מישהו שהרב יצחק הוטנר היה מבקש מתלמידיו כך:"אל תאמר שהחג עבר, תגיד שהחג התווסף. כל חג מוסיף בנו משהו, בונה בנו קומה נוספת, משאיר בנו ברכה, מחולל בנו שינוי. לא צריך למחוק ולעבור את החגים, אלא לנצור מהם חוויות. לשים לב לרגע אחד – של רגש, של תפילה, של שירה, של משפחה – ולא לתת לו להיעלם בשגרת החולין, אלא לקחת אותו איתנו.

"אנחנו צריכים להיות מסוגלים להסתכל אחורה, בעוד כמה חודשים או אפילו שנים, ולהגיד לעצמנו: את זה קיבלתי מליל הסדר ההוא, זה דבר שהתחלתי לעשות אז, זה שינוי שהתחיל בי באותו החג".

אז מה לקחנו מפסח תשפ"ב?

קדושה – כיצד?

איך מכניסים קדושה לחיים? איפה הקדושה נמצאת?

בתחילת פרשת השבוע, פרשת קדושים, מופיע הציווי: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ". מיד בהמשך מפורטות בפרשה 51 (!) מצוות שעוסקות בכל תחומי החיים. אלה עקרונות-על שנכונים במדבר סיני, ואחר כך בימי השופטים והמלכים, והיום בישראל המודרנית וגם בחלל בחללית של איתן סטיבה. הנה תזכורת:

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן.

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.

לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל.

לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר.

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל.

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל.

בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.

לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ.

לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ.

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ.

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.

פרשת קדושים ממשיכה לחקלאות ולעסקים ולחינוך, ומזכירה כי הקדושה נמצאת בכל מרחבי החיים, ביחס לחבר או לזקן או לכסף. השבוע קוראים שוב את הפסוקים הנצחיים האלה, תזכורת לכל אחד מאיתנו, בכל מציאות ומקום.

כפית ועשרה מסרים, ליום השואה

ערב יום השואה, נשלח אלי האוצר הבא:"שלום סיון, שמי דינה וומזר. חגגנו השנה ליל סדר ראשון בלי אבא, יעקב יהושע, והיום נציין את יום השואה הראשון בלעדיו.

"במחנה ברגן בלזן, אבא היה רעב מאוד. הוא מצא כף קטנה מכסף שעליה היה חרוט שם של ילד יהודי, רודי, שכנראה לא שרד. אבא שמר את הכף, ובכל יום אחרי שסיימו לחלק את המרק הדלוח לאסירים, הוא לקח את הכף וגירד את תחתית הסיר בחוזקה, כדי לזכות בעוד טיפת אוכל.

"בכל שנה הכף הזו היא מרכז ליל הסדר שלנו. אבא מספר את סיפורו, וכאשר שרים ’וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם' הוא מנופף בה ומספר איך הוא עצמו ניצל. השנה, בליל הסדר, הראינו את הכף וניסינו להמשיך ולספר את הסיפור בעצמנו, לדורות הבאים.

"אבא השאיר לנו עוד מתנה. ביום הולדת 90 שחגגנו לו רק לפני כמה חודשים, הוא ניסח עבורנו מעין 'עשרת הדברות'. כניצול שואה וכמי שבנה את חייו מחדש, הוא השאיר הדרכה שלו לצאצאים, איך עלינו להתנהל בעולם. קראנו את הדברים יחד בליל הסדר, וביום השואה הזה - אנחנו משתפים בהם גם את הציבור הרחב".

ידע הוא כוח

נשלחו אלי המון סיפורים אישיים ומרגשים כדי לפרסם אותם ביום השואה, אבל נראה לי חשוב לשתף היום גם כמה פרטים קרים ויבשים. הנה שש עובדות היסטוריות, רשימה שלדברי הפילוסוף פרופ' יוסף בן-שלמה צריך לדעת ולשנן: למה השואה הייתה אירוע יוצא דופן? למה אין להשוות אותה לשום דבר?

1. "יודנריין" – לראשונה בתולדות העמים, היה עם ששאף להשמדה מוחלטת של עם אחר, שרובו כלל לא חי איתו באותו שטח.

2. אין מתנגדים– בוועידת ואנזה הוחלט פה אחד על יישום "הפתרון הסופי", בלי התנגדות אחת. פורום נרחב ומכובד מקבל את ההחלטה, ואף אחד לא קם כנגדה.

3. הגרמנים פעלו נגד האינטרס שלהם – גרמניה הלכה והפסידה במלחמה, אבל פעלה באופן לא רציונלי: במקום להשקיע בלחימה, הגרמנים המשיכו "לבזבז" אנרגיה על מפעל ההשמדה של היהודים.

4. הם לא היו משוגעים – הרוצחים היו אנשי משפחה, בעלי מקצועות, משכילים ושפויים. אנשים רגילים, מן השורה, הצטרפו לפרויקט ההשמדה הענק הזה.

5. המחנות לא הופצצו – מפעלי ההרג המשיכו לפעול בלי שמישהו מבחוץ יפסיק זאת, בלי שצבא בעלות הברית יתערב, בעוד שמפעלי תחמושת כן הופצצו.

6. אין בחירה– בניגוד לגזירות ורדיפות אחרות בעבר, כאן לא הייתה ליהודים אפשרות של שיתוף פעולה עם האויב, גירוש או המרת דת. המוות היה האופציה היחידה שציפתה להם.

מול אנטישמיות, מול הכחשת שואה, מול בורות ושכחה – כדאי לזכור. ידע הוא כוח.

לרשימה הזו, פרופ' שלום רוזנברג הוסיף שאלה: הרוע המוחלט של זמננו, גרמניה הנאצית, סימן לעצמו את היהדות ואת היהודים כאויב המוחלט. לא זכינו לראות את אלוקים יורד על הר סיני ומכריז: "אתם אהובי", אבל זכינו בדורנו לראות את השטן מכריז עלינו: "אתם אויבי". לכן צריך כל יהודי לשאול את עצמו תמיד: במה אני אויבו של הרוע?