פרשת קדושים: מי רואה בקתות כשיש כדור פינג-פונג בפה?!

השנה התיישבה לי שאלה בזכות הממשלה.

למה בליל הסדר אנו עושים זכר רק למרור של אבותינו במצרים, ולא ל"רכוש גדול" עמו יצאו הם ממצרים?

התשובה פשוטה. המרור לא פסק ואולי אפילו הכביד, כך שאותו אנו זוכרים היטב, אולם מה"רכוש גדול" הממשלה לא הותירה לנו אפילו זכר...

וכבר זעם מאן-דהו באוזני טרום הפסח: "איך ראש הממשלה לא יתבייש לומר בליל הסדר "כל דכפין ייתי וייכול (כל רעב יבוא ויאכל)", אחרי שהוא הרעיב כל כך הרבה אנשים עם גזירות ממשלתו האכזרית?".

השבתיו: "ראשית, יפה שאתה דן לזכות את הרפורמי הזה שיערוך סדר ככל בית ישראל... ובכל זאת, אין זו קושיה עליו, שהרי הוא גם יאמר "עבדים היינו לפרעה במצרים" - מה פרעה גוזר ואינו מקיים, אף הוא קורא ואינו מקיים...".

העיסוק בשיח על שעבוד מצרים וזמנינו הזכיר לי את המעשה בכפרי שמסר לכורך הגדה של פסח ומחזור של יום הכיפורים, והכורך התבלבל והשתרבבו לו דפים מכריכה זו לחברתה.

בליל הסדר, כאשר הגיע הכפרי לשלב בו מונים את עשרת המכות, הוא קרא בקול רם: "אלו עשר המכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים, ואלו הן:", הוא עבר לדף הבא וקרא: "אשמנו, בגדנו, גזלנו" וכולי, מקפיד לטפטף מהיין שלפניו בכל הזכרה.

"היי, אבא", קרא בנו בערנות רוויית אגוזים, "אשתקד המכות לא היו מרובות כל כך?".

גער בו אביו: "אל תהיה עם-הארץ! וכי שכחת שהשנה היא שנה מעוברת?"...

גם שנתנו מעוברת, אך אין סיבה שנסבול יותר בגלל ממשלתנו. מי ייתן וקושי השעבוד השלים את המניין, ונזכה בקרוב להתבשר במפלתה ובגאולה הכללית.

* * *

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל וְאָֽמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּֽהְיוּ" (ויקרא י"ט, א'-ב').

מבאר רש"י: "מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויים בה".

וצריך להבין, הלוא משה רבנו שנה את כל המצוות בהקהל לכלל ישראל (עירובין נד ע"ב), אז מה הדגש שפרשת "קדושים" נאמרה בהקהל?

מסביר הרא"ם (כאן), שבלימוד שאר המצוות היו ישראל נכנסים לפני משה כת אחרי כת, לעומת המצוות שבפרשה זו שנלמדו לכלל ישראל יחד.

וצריך להבין, מה מיוחד בפרשה זו שהיה צורך לשנות מצורת הלימוד בה נלמדו יתר המצוות?

זאת ועוד, ישראל שמחו מאוד כשלמדו את המצוות שבפרשתנו (זוהר, פר' קדושים פא ע"א), וצריך להבין, מדוע?

הבה נתבונן.

* * *

יואב היה טיפוס סקרן כזה, אחד שכל הזמן מנסה להבין דברים ולחקור אותם, ובדרך כלל מצליח לפענח תרחישים בצורה מעוררת השתאות.

"אתה מבוזבז, יואב", אמרו לו חבריו שוב ושוב, "בילוש זה התחום שלך!".

נכון, איך הוא לא חשב על זה קודם, "הבלש יואב!".

יואב הגיש מועמדות, הרשים וזומן לבחינה.

יום הבחינה הגיע. יואב הגיע לכתובת אליה זומן, ומצא שם עוד עשרה יואבים כמותו, עם עיני נץ סקרניות ומתרוצצות, ועם ארשת נחישות בטוחה להצליח.

המפקד נכנס, וכולם נעמדו במקומותיהם דרוכים.

"ברוכים הבאים לבלשים הפוטנציאליים", פתח המפקד, "אתם תידרשו כעת לעמוד במשימה".

צוות הסקרנים צעד בעקבות המפקד אל השטח שמאחורי של המבנה, שם נפרסה לעבר קו האופק יריעת יער גדושת סבכי עשב קוצניים.

"הקשיבו", הורה המפקד, "לפיכם תוצמד כעת כפית, ועליה יינתן כדור פינג-פונג. משימתכם, לחצות את היער מבלי שיפול הכדור מהכפית. ברור?".

נחרת בוז נפלטה מפיו של יואב והוא מיהר להסוותה לשיעול סורר. וכי זו משימה לבלשים?! זו אטרקציה חובבנית לטיול שנתי...

אבל יואב לא פרש מן הציבור. הוא הצמיד את הכפית לפיו, מגנט את זוג עיניו אל הכדור, וצלח את המשימה במצוינות, אף על פי שקואורדינציה לא הייתה הצד החזק שלו.

"ובכן", פתח המפקד אל מול קו הסיום, "בכמה בקתות הבחנתם בדרככם ביער?".

הם הסתכלו זה על זה. בקתות?! כל מה שהם ראו זה כדור פינג-פונג וקצה חוטם מטושטש...

"שלוש בקתות!", קרא מישהו מסוף השורה.

"יפה. וכמה צמיגים?", הוסיף המפקד לשאול.

"שישה", נשמע שוב אותו הקול.

אותו האיש היה היחיד שהתקבל ליחידה.

מסתבר, שמשימתם הייתה לנסות להבחין בכמה שיותר פרטים מסביב, אבל במקום זה הם הפנו את כל תשומת הלב רק לכדור שמול עיניהם.

* * *

כותב הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל (דרכי מוסר): "אנשים חושבים שלא כל אדם ראוי להיות במעלות הקדושה ולזכות לזה, כי מעלת הקדושה מצריכה להיות פרושים מן העולם ולדור במדברות, כמו שעשו חכמי אומות העולם כשרצו להגיע למדרגות גבוהות כשהיו מוכרחים לפרוש מן העולם. אבל לא כן דרך תורתנו הקדושה - על ידי קדושת התורה יכול כל אחד ואחד להגיע למעלת הקדושה!".

בפני כל אחד ואחת מאיתנו הציב האלוקים משימה: "קְדשִׁים תִּֽהְיוּ!", וביד כולנו לעמוד בה.

משום כך נאמרה פרשתנו בהקהל לכלל ישראל, כי מסרה נחוץ לכולנו: כל יהודי מסוגל להיות קדוש!

ומפני כך שמחו כל ישראל בשמעה - "כיון שראו שכל אחד מישראל יכול להגיע לקדושה, ולא רק יחידי סגולה - שמחו! כי לא החזיקו את עצמם במדרגת יחידי סגולה, וגם ראו כי לא נדרשת לזה עבודה מיוחדת, יוצאת מן הכלל, רק לשמור על פשטות התורה לקיים את מצוותיה כראוי, וזה מביא קדושה, ולכן שמחו" (שם).

אבל עם כל הכבוד למשימה, אסור לנו לפספס את הדברים שבדרך, ולספירת העומר יש מה לספר לנו על כך.

דיו רב נשפך על השאלה: מדוע אנו סופרים את ספירת העומר בסדר עולה ולא מהסוף להתחלה?

הקשיבו לרעיון נפלא.

חג השבועות מסמל עבורנו את היעד - מתן תורה. אולם כל יום בדרכו אליו, הוא עולם בפני עצמו, עם אינסוף אפשרויות למימוש והגשמה.

ספירת העומר מלמדת אותנו: ספירת שבעה שבועות איננה רק בשביל להגיע אל היעד, ליום החמישים, אלא בעיקר בשביל לסמן 'וי' על כל יום בדרך אליו, במימוש העבודה המיוחדת לו (ראה אבות ו', ו' בביאור מ"ח קנייני תורה).

אין ספק שהיעד חשוב, אולם הדרך המובילה אליו חשובה לא פחות, ומי שחותר רק אל היעד - לא שם לב ומפסיד את הדרך.

וזה נכון לכל שטחי החיים.

אדם מתחיל לימודים - דעתו טרודה במבחן שיהיה בסוף; אדם מגדל את ילדיו - דעתו עסוקה ב"איך הם יהיו כשיגדלו"; אדם חווה צרה - מוחו עסוק במחשבה מה יקרה בסוף.

לכל רגע בחיים יש מטרה ולכל ניסיון יש תכלית. הבה נסיח דעתו מן היעד העתידי ונמקד את תשומת לבנו להתבונן בהווה: מה ה' רוצה ממני היום; לא רק מה היעד בסוף, אלא מה הדרך אליו מהיום!

ולכשניתן דעתנו לכך, נגלה כמה רבה היא ההנאה של מימוש ההווה יותר מן ההגעה אל היעד.