"לא רציתי לחזור לעולם הזה. לא רציתי, אבל הסכמתי": סיפורה המדהים של לי מזל אדמון

את הסיפור הזה אני כותבת בהתרגשות גדולה. כולי תקווה שתוך כדי כתיבה אזכה לראות שוב מהמראות הפלאיים, המפעימים והמרגשים.

אני משתפת אתכם בחוויה מדהימה שאין באמת מילים לתאר אותה כיון שהיא מגיעה מעולם אחר ללא מילים... היא מגיעה מעולם בו הכל אחרת, הצבעים שונים והתחושות שונות והוא לא דומה בכלל למה שאנו מכירים פה.

תמיד אהבתי לכתוב וחשבתי שהמילים הן עולם מדהים ומדויק, אחרי החוויה הזו, התברר לי שהמילה מגדירה, מגבילה ומצמצת.

אבל בכל זאת, כאן בעולם שלנו, המילים משמשות לתקשורת, אין לנו עדיין כלי תקשורת אחר אז אשתמש במילים כדי לספר.

אתן קצת רקע כיון שחשוב להבין מה המצב הנפשי שהגעתי אליו לפני החוויה הזו, הנקודה הזו חשובה, כיום שאני יודעת בעמקי נשמתי שהחוויה הזו ניתנה לי מתוך חמלה אלוקית עצומה ועל זה אני מודה בלי הפסקה.

4 שנים חיכינו לילד, בעלי ואני. אחרי טיפולי פוריות לא פשוטים רצה הבורא ונכנסתי להריון, ההיריון הזה היה מיוחד מההתחלה, זה היה הריון עם תאומים, רק שאחד מהם כבר בהתחלה התגלה עם מום קשה שלא יאפשר לו לחיות לאחר הלידה.

לאורך כל ההיריון היה לי ברור שאני לא מוותרת על אף אחד מהם, ומאפשרת לשניהם לגדול בתוכי עד הסוף. מעבר לזה, כמעט ולא סיפרנו למשפחות על מה שמתרחש כיון שרצינו להאמין עד הרגע האחרון שיקרה לנו נס ונחזור עם שניים חיים ובריאים הביתה.

מדובר בהריון לא פשוט, בליווי של המחלקה להריון בסיכון בוולפסון. באחת הבדיקות הרופאה החליטה שלא מחכים והיום אני יולדת, המתח העצום שהייתי בו של מה יהיה? האם אני אחזור עם שניים? עם אחד? מה יהיה המצב של שניהם? איך אני אכיל את הדבר הזה מיד אחרי הלידה.. פטירה של אחד התינוקות? הכל הציף אותי.

לאחר המון שעות שניסו לקדם לידה רגילה, עברתי לניתוח קיסרי כשהוחלט שאני נכנסת לבד לחדר הניתוח בלי אף אחד. אף אחד לא הורשה להיות איתי... אני לבד עם צוות רפואי סקרן. מתה מפחד. שנים לא בכיתי, ופתאום התפרץ בי בכי תהומי.

(צילום: shutterstock)

בחדר ניתוח ממש ביקשתי הרדמה מלאה ולא חלקית. הם הסכימו. מיד כאשר הכניסו לי את ההרדמה, באופן מידי מצאתי את עצמי מחוץ לגוף שלי, משוחררת ממנו לגמרי ונעה כלפי מעלה. הרגשתי לראשונה שאין לי גבול, בניגוד לאלה המספרים שהם ראו את הגוף או עדיין היו בחדר וראו את האנשים שבו, אני מצאתי את עצמי רחוקה משם נמשכת למעלה בעדינות אך באופן ברור. היה לי ברור שאני בעולם אחר לגמרי, גבוה מאוד מעל העולם הזה וזו היתה הקלה! הוקל לי לצאת מעצמי, מהלי מזל הזאת, הוקל לי לא להיות היא, שמחתי כל כך על היותי, על שחזרתי למהות האמיתית שלי. לא היה לי גוף ולא הגדרה, לא היה לי שם, פשוט הייתי, והייתי שלמה, שמחתי, הרגשתי קלילות והרגשתי טוב כמו שמעולם לא הרגשתי. כשנזכרתי בי שחיה בעולם הזה, זה עורר בי סלידה. היה ברור לי שהיא אי שם למטה ושמחתי שאני כבר לא. לא הזדהיתי עם מי שהייתי כאן.

כדי לתאר את ההבדל בתחושות, הנשמה שלנו היא כמו אדם שבמקצועו הוא שחקן, מעבר למקצוע הוא מוכשר באין ספור כישרונות, רעיונות, תובנות, היסטוריית חיים.

כעת בעבודתו הוא קיבל תפקיד בהצגה בתיאטרון, תפקיד של אדם זקן וערירי. כשחקן הוא לוקח בשתי ידיים את התפקיד ונכנס לדמות בכל הכוח. הוא מרגיש כמוה, כואב כמוה, זקן כמוה. השחקן הוא הרבה מעבר לדמות הזאת שהוא מגלם. הוא עולם שלם, כעת הוא מצומצם לדמות שהוא מגלם בהצגה. האם כל כולו הפך לדמות? לא. הוא גם לא מעוניין.. חלק ממנו הוא הדמות, כל שאר היותו, הכישרונות, התכונות, הידע, המחשבות והרגשות וכו' הן מחוץ לדמות אותה הוא מגלם, הזקן יוצא מתוכו אך הוא לא כל כולו.

אני לא רציתי לשחק יותר בתפקיד לי מזל. כשהייתי שם ידעתי שלי מזל היא לא אני, והאני האמיתי שלי הוא מה שאני חשה כרגע ושסוף סוף אחרי 31 שנים בערך, חזרתי הביתה וכמה טוב בבית! לא היתה לי כל כוונה לחזור! כשנמצאים מחוץ לגוף לא רוצים לחזור אליו, הוא מגביל, מנמיך, מקטין ומגדיר. לא רק בממדים הפיזיים אלא במהות. נוחתים לנפש עם כל הגחמות שלה, היעלבויות, הכעסים והעצבות.. ושם בעולם שכולו האמת מבינים שכאן זה זמני, שהעולם שאותו אנחנו מכירים הוא אשליה זמנית, מעין הצגה שלא היתה לי כל כוונה לחזור ולשחק בה. נגעלתי ממנה.

הדרך למעלה נמשכה ונמשכה בעדינות, אך היה ברור שאני נמשכת למשהו כמו מגנט, כמו פרפר לאור והדרך היחידה היא למעלה. למרות שלא ראיתי הרגשתי שאני שומעת ומרגישה נשמות שנעות סביבי, שמעתי מעין דיבורים, לא ההייתי לבד זה ברור לי אבל לא ראיתי אף אחד.

ואז מצאתי את עצמי מול הדבר המדהים ביותר שראיתי, כל מילה שתתאר את זה לא באמת תוכל להעביר את היופי, הקדושה, החיות, והעוצמה של הדבר הזה. בכל זאת אנסה.

ראיתי ים. זה היה ים עצום, אין סופי, בלי גבולות, אני זוכרת שחיפשתי גבול של חוף או איזה שהוא סוף ולא מצאתי, כשהסתכלתי ימינה הנשמה שלי נעה עליו במהירות, והוא לא נגמר... לא היה לא סוף שיכלתי לחוש, וזה הפעים אותי. הוא היה בצבע שמעולם לא ראיתי פה, מעין צבע לבן אבל לבן אחר, זוהר, נקי, קדוש. והצבע הזה הוא חי, עם תנועה ועמוק. הכי קרוב לתאר את זה הוא צבע הפנינה. לצבע עצמו היתה חיות ורבדים פנימיים, הים הזה הרגיש כמו לב פועם... היתה בו חיות בלתי ניתנת לפספוס. ידעתי שהוא חי, ומשהו בו כל הזמן התרחש ברוגע ובשלווה, כל תנועה עדינה במקום מסוים השפיעה על הים כולו. כל תנועה קלה נעה בכל הים עד אין סוף. אם היה גל קטן שהתחיל, הוא נמשך ברכות עד אין סוף הים. בשקט. מעולם לא ידעתי שיש שקט כזה, שלווה כזו, רכות ועדינות כזו. אני זוכרת שפשוט נדהמתי מהנוכחות של הדבר הזה.

היה אור שהאיר על הים והמקור של האור הזה לא היה שמש, זה היה אור שירד בשלמות מלמעלה על הים כולו.. אור מדהים, אור של אהבה, האור הזה האיר בשלמות כל חלק בים, כל הים קיבל בדיוק את אותו האור, היה ברור לי שהאור הזה אוהב, ונותן, ומעניק בשוויון לכל חלק בים. האור הזה גרם לים לשינויי צבע שעברו בו כמו צבעי הקשת. זה הדבר היפה ביותר שראיתי אי פעם, הצבעים נעו ברכות על חלקי הים ונראו כמו קישוט מדהים. אני זוכרת שחשבתי לעצמי ש"בעולם שממנו אני באה אין צבעים כאלה". הייתי מוכנה להסתכל על זה כל חיי.

הים הזה חי, אני זוכרת שרעדתי בלי גוף מגודל הקדושה. רעד חזק מאוד, ומרטיט. אם אני יודעת מה זו יראה זה מאותם הרגעים. רעדתי כולי בלי גוף, מגודל הקדושה שהרגשתי שם. אני יודעת שזכיתי לראות קדושה ואהבה.

בעולם הזה יש שקט נקי, שלם ואין מילים. שמעתי רק את המחשבות שלי אבל הרגשתי בתוכי את השיחה שמיד אתאר.

פנו אלי, השיחה התקיימה בלי מילים ובלי תלפתיה, אלא הרגשתי אותה, מעין העברת מידע דרך רגש לנשמה. היה דיבור בלי מילים, אני מרגישה שפונים אלי ומופתעים שהגעתי, היו הרבה נשמות וכולם דברו אלי בקול אחד שאינו נשמע אלא רק מורגש, לא ראיתי אף אחת, רק הרגשתי. ולאט לאט אני רואה שאני מתקרבת ומתמקמת מעל הים, ורואה שהים הזה למעשה מורכב מהמון המון מעוינים, שווים, ובהתאמה מופלאה הם מרכיבים את כל הים הזה בשלמות בלי סוף או גבול, בצמידות ללא מרווחים, כולם שווים וכולם מקבלים אור בשוויון. זו היתה אחדות מפעימה. הכל היה מסודר באופן מופתי. פתאום הבנתי שהצורות שאני רואה שאני הן כלל הנשמות, ושהן מדברות אלי ומסבירות לי שאני צריכה לחזור, אבל אני לא רוצה... וככל שהשיחה נמשכת אני מתקרבת למעוין שלי מתוך אין סוף המעוינים, ומסבירים לי בלי מילים שיש לי מחויבות ותפקיד ושאני צריכה לחזור להיות האני ההיא, שבלידה רק תינוק אחד ישרוד והוא צריך את אמא שלו, ושיש לי בעל שזקוק לאשתו... והכל ברכות, הכל בהסברים, הכל בהכלה ובהבנה, אבל עם כל זאת, יש רצון אלוקי, והבנתי די מיד את מקומי בים העצום הזה. המעוין התגלה כשני משולשים שמרכיבים אותו, וראיתי את המשולש שלי. ידעתי שככל שאני מתקרבת אליו - אני מתקרבת לחזרה לעולם הזה. לא הכריחו אותי, הסבירו לי עם המון אהבה. לא רציתי, אבל הסכמתי, וברגע שעברתי דרכו ירדתי במעין צינור בלתי נראה, במהירות בלתי נתפסת, כמו במעלית שנוחתת 40 קומות מיד. היו לירידה הזו כמה פעימות, מעין עצירות כאלה לשנייה, אני חושבת ששלוש או ארבע. עד עכשיו אני יכולה להרגיש כמה הירידה הזו היתה קשה וטראומטית. נחיתה קשה מנשוא. נוראית. הפער בין עולם לעולם הוא עצום. הירידה שנדרשת ביניהם המחישה לי את הפערים.

התעוררתי מיד, בחדר לידה, המרדים מעלי מסתכל עלי ואומר "היא אתנו", אז הבנתי שגם כאן בחדר לידה הבינו שמשהו קורה כנראה. ואז הרופא המנתח אומר "וזה העובר הראשון", קול של אישה שואל "מה זה???" והוא עונה לה בידענות "זה אנאנצפלוס" ואני אומרת לו "תרדים אותי אני מרגישה פה הכל .." כל מה שרציתי זה לחזור הביתה למקום שממנו באתי ממש עכשיו, היתה התייעצות של הרופא המנתח והמרדים, נרדמתי רק שהפעם באמת נרדמתי. אפשר להגיד שנרדמתי לשש וחצי שנים בהם למרות שסיפרתי קצת, הדחקתי את הפלא הזה. מי שסיפרתי לו לא תמיד יכל להכיל, מי שלא חווה את זה לא באמת יכול להבין את הקושי של לחזור לכאן.

מעבר לכך, היתה לי מחויבות נשמתית לילד שלי דניאל, שכשראיתי אותו לראשונה זיהיתי אותו מיד. הוא היה התינוק הכי מדהים שראיתי אי פעם... מיצור אגואיסטי ומרוכז בעצמו הפכתי למעניקת אהבה, תשומת לב, השגחה, חום וטיפול. היתה לי משמעות. הייתי תרומה בבריאה למישהו. נתתי מעצמי את עצמי בשביל נשמה אחרת, חסרת ישע, שמילאה אותי באהבה.

אני זוכרת ששבועיים לא יצאתי מהבית, אולי אפילו יותר, לא היה לי צורך בעולם בחוץ, להיפך הוא הרתיע אותי. גם המפגש עם אנשים היה לי מחוספס לעומת העדינות הנשמתית שהיתה שם. כשבעלי רצה שנלך שלושתנו לקניות בסופר פארם, הכל היה לי מוזר, רועש, קשה. כשנכנסנו לחנות, האורות סנוורו אותי, הבשמים היו יותר מדי חזקים, הדחיסות של כל הדברים היתה גסה, האנשים היו גסים, אני זוכרת שהרגשתי תלושה בעולם. שום דבר מאותה אחדות ועדינות מופלאה. העולם הזה היה קשה לי מאוד.

התחושה הזו קצת הפחידה אותי, ואספתי את עצמי מהר כיוון שהבנתי שאני אמא ואני צריכה לתפקד בעולם הזה, יש לי מחויבות. לקח לי בערך חודש וחצי להתאפס שוב על העולם הזה ולחזור לתפקד בו.

שווה להתעכב על כמה דברים. החוויה הזו הגיעה אלי במקום בו הרגשתי הכי לבד ונטושה, חסרת אונים. ברחמים עצומים התאפשר לנשמה שלי לצאת ולהיזכר במקום שממנו היא באה, לאחדות שאליה כולנו שייכים. למקום שאוהב אותנו, שכולנו מחוברים בו ומדברים בקול אחד. וכולנו שם.

יש מי שנמצא איתנו בכל רגע, במבט מרוכז ללא הפסקה, נוכח בחיינו ומרגיש אותנו באהבה. כשהייתי זקוקה לו יותר מכל, בורא עולם אפשר לי בלי להתגלות, בענווה עצומה, לראות. הוא הרגיע אותי כשלקח אותי למקום בו אני ביחד ולא לבד, למקום בו אני חלק ממארג שלם ומושלם, מקום בו אין "אני", יש אותנו. וכולם שם מבטלים את עצמם אל מול בורא העולם.

דבר נוסף שיש להתעכב עליו, הוא שהרגשתי שעל כולנו מאיר אור אלוקי. הרגשתי, אבל רק לאחר שנים אני יודעת להגדיר את זה במילים.

רעדתי מקדושה, רעדתי מהעוצמה, רעדתי ואין שם מילים. כאן אנחנו זוכים להגיד את שם הבורא ולחיות, ברור לי ששם זה בלתי אפשרי, הכל גלוי שם, גם חשיבותו ועוצמתו, מי מעז להגיד את שמו? לא הייתי מעיזה להגיד שם את השם שפה אני ממלמלת בחוסר יראה משווע. וזה רק ממחיש כמה רחמים יש בעולם שלנו הזה.

לגבי רחמים, רק אחרי שלוש לידות אני מבינה שאנחנו כרגע חיים ברחם, רחם ממש. העולם שמחוץ לרחם הוא העולם האמיתי, העולם שבחוץ. שמחוץ לגוף. יש מעין חבל טבור שמקשר את הנשמה שלנו עם העובר שאנחנו מכירים כאן כ"אני". ברחם הזה מתאפשר לנו להיות, לגדול, לצמוח, לטעות. ברחם הזה אנחנו בדיוק כמו עובר מרגישים שרק אנחנו כאן, ובחוץ אין אף אחד.. כמו עובר אנחנו עסוקים בעצמינו.. וכמו ברחם אנחנו עטופים פה ברחמים מוגברים שמאפשרים לנו להגיד עשרות פעמים את שמו של בורא העולם ועוד לצאת מזה בחיים.

אם כתיבת הסיפור הזה, תגרום אפילו לאחד להבין שמי שברא אותנו ברא אותנו בחמלה, אהבה, הבנה, סבלנות, ושכולנו, כל נשמות ישראל הם מארג אחד, היה שווה לי.

למען שמו באהבה.

לי מזל אדמון