האם הכלב אינו טוב ונאמן יותר מן האדם?

את דודה דליה הכירה כל המשפחה. היא היתה מגיעה בגפה לכל השמחות, אבל שמחה לא ראינו אצלה. חיי הנישואין שלה היו קשים, ובעלה לקה במחלה קשה בגיל צעיר יחסית. היא טיפלה בו וסעדה אותו, כשהיא מלאה כעס עליו. 

דודה דליה היתה מגיעה לכל מקום עם הכלבים שלה. "רק הם נאמנים – בני אדם הם יצורים מרושעים", היתה אומרת. מול כל כך הרבה רוע בעולם, קשה להתווכח... ניסיתי כמה פעמים להשחיל כמה מלים על קיום המצוות שמעדן את האדם, שמביא אותו לעשות טוב, אבל דליה נתנה בי מבט שאומר: "צורי, אני זוכרת כשהייתי לוקחת אותך לגנון, אז אל תטיף לי מוסר"... 

באחת מסעודות ליל שבת, דיברתי על מצוות התורה ככלי הכרחי להגיע לטוב. דליה התערבה, וחזרה על הדעה שלה: "הרי כתוב שאין צדיק שיעשה טוב ולא יחטא, אפילו גדולי הצדיקים והנביאים – היו להם חטאים, אז יוצא שהבורא מצווה עליכם משהו בלתי אפשרי? אף אחד לא יכול לעמוד בזה, אז בשביל מה זה טוב?". 

את צודקת, השבתי, לדבריך יוצא שהתורה ממש מסכימה עם הקו הפסימי שלך, יצר לב האדם רע מנעוריו, הנחת המוצא די דומה, הרי זה הסיפור של אדם הראשון, שהאדם רק נברא ומיד חטא. השאלה היא רק מה עושים עם הנחת המוצא הזו? לאן מתקדמים ממנה? 

"אני מתקדמת ממנה מצוין. אני גרה עם שני כלבים נאמנים, ששומרים עלי, דואגים לי, אוהבים אותי. אני מרגישה הרבה יותר טוב מאשר כשגרתי עם בן אדם שהיה נשוי לי".

למה באמת הכלבים נאמנים כל כך? שאלתי. 

"כי ככה הם".

אני רואה כאן עוד משהו, אמרתי. את, דודה דליה, סעדת וטיפלת במשך שנים אדם שלא התנהג אליך כראוי. למה עשית את זה? כי האמנת שזו חובתך, לא בגלל ש"ככה את". אנשים אחרים אולי היו נוהגים אחרת. את בחרת לעשות מעשה מוסרי, אף על פי שיכלת לעשות אחרת. זה מעשה טוב של אדם, והוא ראוי להערכה הרבה יותר מהתנהגות אינסטינקטיבית של בעל חיים. 

נכון שפגשת רוע בחיים, אבל זו הנחת היסוד שלנו. תובנות החיים שלך שוללות את השיטה הנוצרית, שמבטלת את המצוות המעשיות, ואומרת "תהיו טובים". אין דבר כזה, רצון טוב לא מספיק כדי להיות טוב. אין מצב שהוא טוב מספיק, תמיד יש דרישות נוספות, שכדי להגיע אליהן יידרש מאמץ.

התורה אומרת לנו: ישנו יצר הרע. הוא קיים תמיד, גם אם אתה נשיא המדינה, גם אם אתה פרופסור לאתיקה וגם אם אתה רב גדול. הוא תמיד רוצה למשוך אותך למטה, ואתה תמיד יכול לעשות מעשה טוב שימשוך אותך למעלה. ההרגשה הזו של האדם, שמול כל כוח הרע הגדול שבעולם - הוא יכול להתגבר על הרצון שלו, ולעשות משהו שקשה לו, להימנע ממשהו שמתחשק לו מאוד, זוהי הקדושה. זוהי המצווה "קדושים תהיו" שמצווה עלינו בפרשת השבוע, פרשת קדושים. 

הכלב, גם אם יהיה נאמן ויקריב את עצמו עבור בעליו, לא יהיה קדוש. הוא כלב, זה הטבע שלו. האדם, דווקא בגלל שהטבע שלו מאפשר לו לעשות רע, אם הוא מתגבר על הרע, אם הוא מתגבר על התאווה - הוא קדוש. ואין תחושה טובה יותר מאשר ההתגברות הזו. התחושה שאני לא כלב. אני בוחר בטוב. אני מתאמץ בשביל הטוב הזה.