"הרגשתי שהכדור מפלח לי את הגוף, אלו היו ייסורי תופת"

בכל שנה מחדש כשמגיע יום הזיכרון, נזכר הרב אורן אשרוב בימים שבהם שירת בצבא כלוחם. נזכר ומתרגש. נזכר ומודה לאלוקים, על כך שהוא נמצא כאן אתנו, ועל העובדה שהעניק לו חיים.

הכל התחיל בשנת 1994, אז הוא גויס לצה"ל כשבליבו שאיפה אחת – להיות לוחם. "בתחילה גויסתי ליחידת מודיעין רגילה", הוא מציין, "הייתי הטבח של היחידה, אבל כבר מהרגע הראשון שאפתי להיות לוחם, ולמרות שלא אפשרו לי זאת בתחילה, עשיתי הכל כדי שזה יתאפשר – ניסחתי מכתבים, התקשרתי לכל מי שאפשר, נעזרתי באנשים שהכרתי, ולבסוף התקבלה בקשתי ולשמחתי הרבה, כעבור שמונה חודשים – נשלחתי סוף סוף לגיבוש ביחידות צבאיות, ושויכתי לסיירת הנח"ל, שמתעסקת בתחום החבלה".

אשרוב הצעיר היה מרוצה מאוד, הרי זו הייתה מטרתו. "עברתי מסלול טירונות שבסיומו התחלתי לשרת בלבנון", הוא ממשיך בסיפורו, "המוצב שאליו השתייכתי היה מוצב דלעת, שנמצא בסמוך לאחד הכפרים. במשך כארבעה חודשים היינו שם – שומרים לאורך כל שעות היום והלילה, ובשעות החשיכה יוצאים החוצה לביצוע מארבים לצורך סיכול פעולות חבלה. התחלנו לחוות סוג של שגרה, עד לאירוע הקשה שהפסיק בבת אחת את שירותנו במקום".

מארב דמים

את אותו יום – י"ד סיון תשנ"ו (10 ביוני 1996), לא מסוגל הרב אשרוב לשכוח. "היחידה שלנו קיבלה מידע ממקורות מודיעיניים על כך שעומדים להגיע מחבלי חיזבאללה מהאזור. מאותו רגע הכל התנהל על פי הנהלים המוכרים – היינו 12 חיילים ובנוסף המפקד שלנו. זה היה בשעת לילה, שרר חושך גמור, וכדי שלא יבחינו בנו צעדנו במרווחים גדולים זה מזה. כשהגענו למדרון ההר הקמנו בו מארב. כולנו שכבנו על האדמה, כיוונו את הנשק אל הכיוון המיועד כשהמחסניות בפנים, כולנו היינו דרוכים ומחכים לפקודה.

"היינו עייפים מאוד, שיווענו לכמה דקות של שינה, אך כמובן שזה היה מסוכן ובלתי אפשרי. לכן נמנמנו בתורנות – כל אחד ישן כמה דקות והתעורר, לאחר מכן התחלפנו. במשך כל הלילה המתנו למחבלים, אך לא היה שום דבר חריג. בבוקר, עוד לפני שעלה השחר, הורה לנו המפקד ישי שכטר ז"ל לקפל את המארב ולחזור אל הבסיס שממנו הגענו. אני הייתי אחד לפני האחרון שסגר את הכוח, וכך צעדנו בזה אחר זה. אלא שאז הסתבר לנו המחדל הגדול – התברר שבמשך כל הלילה, כשהיינו במארב, תצפתו עלינו מחבלי החיזבאללה והקימו מארב משל עצמם. הם המתינו לנו על הגבעה, שכן ידעו שנחזור בדיוק באותה נקודה, ופשוט חיכו לרגע שבו נגיע.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"באותו רגע בו צעדנו כולנו אל עבר הציר, שמענו פתאום מטח גדול של ירי", הוא מתאר, "באופן אינסטינקטיבי נשכבנו כולנו על האדמה, מכל עבר נזרקו אלינו רימונים והופעלו מטענים. באופן אישי הייתי המום, לא תיארתי לעצמי שאגיע לכזה רגע. נכון שהיו אימונים והכנה לקרב, אך בשום שלב לא דמיינתי את עצמי באמת בתוך קרב בו אני שומע את שריקות הכדורים, הפיצוצים כמעט קורעים לי את עור התוף ואני לא יודע מה לעשות – מצד אחד ההיגיון אומר להסתתר מתחת לשיח או לאבן, אך מצד שני אולי נכון יותר להגיב חזרה ולירות אל המחבלים? הבעיה היא שכל הזמן לא ידענו איפה בכלל הם מסתתרים".

הירי וההפגזות נמשכו. "בשלב מסוים", ממשיך הרב אשרוב, "התחלתי לזחול לכיוון סלע גדול, כשאני מתכוון להסתתר מאחוריו, וכשהייתי בדרכי לשם פגע בי אחד הכדורים. זו הייתה פגיעה קשה, הרגשתי שהכדור מפלח לי את כל הגוף – זה כמו שתיקח גרזן, תרתיח אותו בלבה, ותנעץ אותו בגב. ממש כאבי תופת. הרגשתי שכל הגוף שלי נשרף, היה לי חם והדם ניגר מפי. היה ברור לי שזה המקום שבו אני מוצא את מותי".

כמו בסיפורים רבים, גם במקרה של הרב אשרוב, הוא התחיל לראות את חייו עוברים מול עיניו. "ראיתי את כל החיים שלי כמו בסרט, מאז היותי ילד בן שלוש או ארבע, כל מיני הבזקים של חוויות שעברתי, תרחישים של משפחה והחברים בבית הספר... הכל רץ מול עיניי בשניות. אך למרות שהיה ברור לי שאני הולך למות, הייתי עדיין חי ובהכרה, הרגשתי שהדם ממשיך לצאת מהפה, והטעם של העופרת היה חזק בגרון".

ואז קרה דבר ששינה את התמונה. "אחד המחבלים התקרב אליי כדי לוודא הריגה", הוא מציין, "ובינתיים אחד מחברי הפלוגה שלנו שאמנם נפגע בידו, אך המשיך לתפקד, העביר את הנשק אל היד השנייה וירה לכיוון המחבל. בכך הוא מנע ממנו להגיע אליי. בתוך כך מישהו אחר מהצוות הרים אותי ופינה אותי מהמקום. זה בעצם היה השלב בו הסתיימה התקרית".

את סיומו של האירוע זוכר הרב אשרוב כמלווה בהזנקה של מסוקים ואמבולנסים מישראל. "ראיתי סביבי הרבה דם ומראות קשים, שמעתי צעקות ורעש, לא ממש הבנתי איפה אני נמצא, אבל הייתי כל הזמן בהכרה. מה שהסתבר למפרע זה שנפגעתי בגב, אך בשל העוצמה התפוצצה לי הריאה, והיה צורך לעשות לי ניקוז של האוויר בדופן הגוף. התחילו לטפל בי עוד בשטח, ולאחר מכן הובילו אותי במסוק לרמב"ם. נאמר לי לאחר מכן שהייתי במצב אנוש שהלך והתדרדר במהלך הדרך. בשל כך הוחלט בסופו של דבר לעצור בבית החולים זיו בצפת, ושם נאבקו על חיי. במשך שלושה ימים הייתי מונשם וללא הכרה. רק לאחר מכן שבה אליי ההכרה והתחלתי להבין בהדרגה מה באמת קרה. יחד עם זה שהבנתי שחיי ניצלו, גם התוודעתי לגודל המכה שספגה הפלוגה שלנו – מתוך 13 חיילים שהיו באותה תקרית נהרגו חמישה – הקצין שלי ועוד ארבעה נוספים".

קצין העיר נקש על הדלת

הרב אשרוב עוצר לרגע, ועובר לתאר את מאורעות אותו יום בבית הוריו, ברעננה. "הוריי ידעו שאני משרת בלבנון", הוא מספר, "ומטבע הדברים הם היו לחוצים מאוד, כי באותם ימים שמעו לעתים קרובות על הרוגים ופצועים בתקריות. באותו בוקר הגיע להוריי קצין העיר ונציג נוסף. הם דפקו על הדלת, וכשאבא פתח וראה אותם הוא היה בטוח שהנורא מכל התרחש. אמא נמלטה לחדר, היא לא הייתה מסוגלת לשמוע את הבשורות הנוראות. קצין העיר מיהר להרגיע את אבא בכך שאני חי, אבל פצוע קשה, והסביר לו שהוא בא כדי לספר לו על כך ולקחת אותו לבית החולים. אבא ואמא עוד לא נרגעו, שניהם חששו מכך שמנסים להודיע להם על מותי בהדרגה, ושזו הדרך לעשות זאת.

"הם עלו לרכב", הוא מוסיף, "ובדרך אספו את אחי ואחותי מבית הספר, משם נסעו כולם לצפת, והגיעו בדיוק כשהעבירו אותי לטיפול נמרץ לאחר סיום הניתוח. המנתח אמר להם מיד: 'הוא חי, אבל בלי הכרה ונשימה, אנחנו מנסים לייצב אותו'".

הרב אשרוב  מציין כי כך למעשה החלה תקופה חדשה בחייו – תקופה של שיקום ושל אשפוזים, של הרבה כאב, אך גם של התקדמות. "ככל שחלף הזמן הבנתי את גודל הנס שחוויתי", הוא מוסיף, "כי זה לא רק שחילצו אותי ברגע האחרון, שבריר שנייה לפני שהמחבל ירה בי מקרוב ווידא את מותי, אלא הכדור שחדר לגב שלי היה במרחק של סנטימטר אחד מעמוד השדרה. הייתי עלול להישאר משותק חלילה, וזה היה נס והצלה גדולה".

כיום, כאדם מאמין, אומר הרב אשרוב שהוא יודע להודות על כל מה שקרה, אלא שבזמנו, כחייל בן 20 ממשפחה חילונית המרוחקת לגמרי מהדת, הוא כלל לא חשב על כך, אלא המשיך את החיים.

שמונה חודשים לאחר מכן הוא חווה נס הצלה נוסף שלא אפשר לו להישאר אדיש. "אסון המסוקים", הוא אומר, ושותק. עד היום קשה לו לדבר על אסון התעופה הגדול ביותר בישראל, בו נהרגו 72 חיילים שהיו במסוקים בדרכם ללבנון. "בין החיילים שהיו על המסוקים שנפלו היו כל חברי היחידה ששרדו את התקרית בה נפצעתי. כל מי שנשאר בחיים עלה על המסוק והתרסק אל מותו. רק בזכות הפציעה שחוויתי בלבנון, לא יכולתי להמשיך להילחם, לכן נמנע ממני לעלות על המסוק", הוא מסביר. "פתאום הבנתי שאם לא הייתי נפצע קשה בלבנון, הייתי בוודאי מאבד את חיי באסון המסוקים. התחלתי לראות כאן נס והצלה כפולה – הקב"ה דאג מראש לכך שאפצע, כדי שאנצל מאסון המסוקים. אי אפשר להתעלם מכך שיש כאן יד מכוונת".

זירת אסון המסוקים (צילום: חן ליאופולד / פלאש 90)

שליחות לכל החיים

כבחור צעיר היית מודע לגודל הנס?

"הבנתי שהיה לי נס גדול, אך לא עשיתי עם זה כלום", הוא משיב בכנות, "כנראה שהייתי קצת רדום, וגם עסוק בטיפולים ובפיזיותרפיה. היו לי הרבה בעיות בגב, והן אלו שבעיקר העסיקו אותי. לאחר מכן נסעתי לטייל בחו"ל וכן נרשמתי ללימודי הנדסת מחשבים במכללת תל אביב והתחלתי לעבוד".

את החיבור ליהדות חווה הרב אשרוב רק אחרי שהתחתן עם אשתו ונולדה להם בתם הבכורה – מעיין. "אז הייתה התקופה הראשונה בה התחלנו להכיר את היהדות לעומק", הוא מסביר, "יחד עם אשתי עברתי מסע של התקרבות ליהדות שהסתיים בסמינריון, ממנו יצאנו אנשים אחרים. מרגע שגילינו את היהדות, הפך גם ביתנו לחזק יותר, ואני באופן אישי התחלתי לשלב בסדר יומי גם לימוד, כשאני עובד בבקרים בחברת השכרת הרכב הרץ, ובשעות הערב לומד בכולל ברעננה".

עם חלוף הזמן התוודע הרב אשרוב לכך שיש לו כישרון למסירת שיעורי תורה, והוא החל למסור שיעורים ברעננה ולזכות את הרבים. בינתיים נולדו להם עוד ארבעה ילדים,  והמשפחה הלכה והתרחבה.

"לפני שש שנים", הוא מספר, "קיבלנו הצעה לעבור לכפר סבא, לצורך קירוב. מדובר בשכונה חילונית שיש בה בית כנסת בשם 'מנוחת שלום', שלא היה שם רב, ואני מוניתי לתפקיד.  מאז ועד היום אני נמצא שם, מוסר שיעורי תורה ומשתדל לתרום ולהעניק כמה שיותר לקהילה. התחושה שלי היא שהאנשים כאן ממש חיכו שיבוא מישהו שידריך אותם ושיחזק אותם. ברוך ה' זכיתי להגיע למקום הנכון, ולעסוק בזיכוי הרבים.

"כשאני מתבונן כיום בכל האירועים שעברתי", הוא מוסיף, "אני רואה איך שהקב"ה הדריך אותי לאורך כל הדרך, ובידו הרחומה שמר עליי והנהיג אותי כל הזמן. החיים שלי מלווים בהשגחה פרטית, ובכל יום הזיכרון כשאני נזכר באירועים שחוויתי, אני לא מסוגל שלא להתרגש – היה כאן מהלך על גבי מהלך, הכל בהשגחה פרטית של אבא בשמיים. אי אפשר להתעלם מכך. זה כל כך ברור ושקוף. הייתי שליח בצבא, וכיום אני שליח בצבא של בורא עולם".