סיון רהב מאיר: החלל הראשון, החלל האחרון

כשמדברים על מצבם של ניצולי השואה הרעבים, אומרים שצריך לעזור להם. כשמדברים על קשישים שצריכים תרופות, אומרים שצריך לסייע להם. כל זה נכון, אבל הפרשה שקראנו בשבת, פרשת "קדושים", דורשת מאיתנו יחס אחר, עמוק יותר: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן".

שימו לב שאנחנו לא נדרשים לרחם על הזקן המסכן, אלא להיפך, לכבד. להעריך. לייקר. והדרת – מלשון הדר. זוהי קריאה למצוא הדר בבני הגיל המבוגר, לראות יופי בקמטים ובניסיון החיים, ללמוד מהם ומסיפור חייהם.

יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות הם ימים שבהם שומעים הרבה קשישים, ממקומות שונים ועם מבטאים שונים, מספרים פתאום את סיפורם וזוכים לקשב רב. הפרשה מזכירה לנו להעתיק את המסר הזה לכל השנה ולמצוא בדור המבוגר בחברה שלנו את ההדר שנמצא בו.

 הדברים מוקדשים לזכר ולדי גולב שנרצח בפיגוע באריאל, ולא יזכה להגיע לגיל שיבה והדר.

5 דברים על חודש אייר

השבוע התחלנו את חודש אייר. הנה חמישה דברים על החודש הזה:

1. נהוג לומר שהמילה אייר היא ראשי תיבות – אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ. החודש הזה נחשב לחודש של רפואה, גם רפואת הנפש וגם רפואת הגוף. פרשנינו מסבירים שעם ישראל שיצא מהעבדות במצרים בחודש ניסן, עבר תהליך של ריפוי והתחדשות בחודש אייר.

2. שם נוסף לחודש אייר הוא חודש "זיו". הוא נקרא כך בגלל הפרחים והניצנים שמתחילים לפרוח בחודשי האביב. עוד הסבר הוא שהאבות – אברהם, יצחק ויעקב – נולדו בחודש ניסן, וחודש אייר היה החודש הראשון של אותם אנשים שהיו זיו העולם, אור העולם.

3. והנה עוד קצת אור בחודש הזה: בי"ח באייר מציינים את ל"ג בעומר, יום תורת הסוד, יומו של רבי שמעון בר יוחאי. ופרט קצת פחות מוכר: בי"ד באייר חוגגים את "פסח שני". מי שלא יכול היה לחגוג את ליל הסדר הראשון, במדבר סיני, ביקש וקיבל הזדמנות נוספת לחגוג את הפסח כעבור חודש. מאז נחשב "פסח שני" באמצע אייר ליום של תיקון, לאפשרות לקבל הזדמנות חדשה.

4. ובדורנו: בה' באייר תש"ח הוקמה מדינת ישראל, ובכ"ח באייר תשכ"ז זכינו לשחרור ירושלים.

5. לחודש אייר מעלה מיוחדת על כל חודשי השנה: בחודש הזה כל יום ויום קשור במצווה, ונספר במסגרת ספירת העומר. אמנם מתחילים לספור את ספירת העומר באמצע ניסן ומסיימים בחג השבועות בתחילת חודש סיון, אבל רק חודש אייר הוא חודש שבו כל הימים ספורים, חודש שעוזר לנו לחיות בתודעה של ניצול זמן נכון. זוהי תזכורת לכך שכל יום חשוב וייחודי בפני עצמו.

חודש טוב ומבורך!

החלל הראשון, החלל האחרון

24,069. ערב יום הזיכרון תשפ"ב, זהו מספר החללים שנפלו במערכות ישראל. אבל מאיפה בעצם מתחילה הספירה הזו? מי היה הראשון?

ובכן, על לוח מספר 1 בהר הרצל כתוב שמו של הרב אברהם שלמה זלמן צורף, שנרצח בשנת תרי"א (1851), לפני 171 שנה. הוא נחשב לקורבן הראשון בעידן שיבת ציון הנוכחית.

הרב צורף נולד בליטא. הוא עלה לארץ עם אשתו ושלושת ילדיו בעליית תלמידיו של הגאון מווילנא, שרצו ליישב ולפתח את ארץ ישראל. תלמיד חכם, איש ציבור, שהתפרנס מעבודתו כצורף (מכאן שם המשפחה) והפך עד מהרה למנהיג בולט. הוא הקדיש את חייו לבניית ירושלים, גשמית ורוחנית, ולהבאת עוד ועוד עולים לישראל.

ההצלחה הזו של הרב צורף הרגיזה חלק מערביי העיר, והם ניסו להתנקש בחייו. בדרכו להתפלל תפילת שחרית בבית כנסת בעיר העתיקה, התנפלו עליו כמה ערבים ודקרו אותו בחרב. על ערש דווי אמר "שמע ישראל", והשביע את צאצאיו שלא יעזבו לעולם את הארץ. הקבר שלו בהר הזיתים חולל, ושוקם לאחרונה על ידי משפחתו.

כדאי לשים לב לעובדה שהרב צורף נרצח בירושלים 9 שנים (!) לפני שהרצל נולד. כלומר, הסיפור שלנו עמוק ועתיק יותר ממה שנדמה לנו.

לא נצליח להקיף 24,069 שמות. הרב צורף מירושלים הוא הראשון. ויאצ'סלב (דניאל) גולב, המאבטח מאריאל, הוא האחרון (והלוואי שהאחרון באמת).

לזכרם.

על תכלית ועל כוח

מתוך אינספור טקסים, הנה דברים שאמר השבוע רון דרמר, לשעבר שגריר ישראל בארה"ב, בהכנסת ספר תורה לזכרו של החייל הבודד מייקל לוין. מייקל, נכד לניצולי שואה, עלה ארצה לבדו מארצות הברית ונפל במלחמת לבנון השנייה:"גבירותי ורבותי, הכנסת ספר תורה מזכירה לנו: התורה נותנת לנו תכלית. ישראל נותנת לנו כוח.

"כשיש תכלית בלי כוח – ראינו כיצד במשך אלפיים שנים סבלנו מרדיפות, גירוש, טבח, פוגרומים, עד לזוועות חסרות התקדים של השואה.

"אבל כוח ללא תכלית גם הוא לא יכול להבטיח את העתיד היהודי. האימפריות האדירות ביותר והתרבויות הגדולות ביותר קרסו כאשר האנשים שלהן איבדו את דרכם, שכחו את המטרה.

"זהו לקח שאנחנו יודעים היטב. ההיסטוריה שלנו מראה שכאשר עמנו איבד את תחושת המשמעות – איבדנו גם את הריבונות שלנו. לעומת זאת, כאשר ידענו לחבר נכון תכלית עם כוח, האומה שלנו לא רק שרדה, היא שגשגה.

"אנחנו מכניסים הערב ספר תורה שנכתב לזכרו של חייל בודד, עם ההורים של מייקל, מארק והארייט, שהקימו את הקרן לחיילים בודדים לזכרו.

"אני נזכר בהכנסת ספר התורה ההיא, של דוד המלך, כאן בירושלים, לפני 3,000 שנה. הוא רקד ושמח לפני ארון הברית. ספר התורה מלווה אותנו עד היום, ואנחנו ממשיכים כאן את שמחת החיים של מייקל, ושמחים איתו כאן היום".