ידידיה מאיר על האדם האחרון שדיבר עם הרב קוק

1. איזה פספוס. בדיוק באותו יום נשארתי בבית. בתקופת השליחות שלנו בארצות הברית, כשאשתי נסעה להרצאות הרחוקות שלה ברחבי היבשת, הצטרפתי אליה תמיד. זו הייתה הזדמנות מרתקת להכיר עוד קהילות ועוד יהודים. אבל בפעם ההיא זה היה באמת רחוק. שלוש שעות טיסה, פלוס כל הדרך הפקוקה לנמל התעופה. והאמת שגם היעד לא נשמע לי מלהיב: העיר ממפיס שבמדינת טנסי.

יש כאלה שעצם אזכורה של ממפיס מעורר בהם רטט. בעיר הזאת גדל אלביס פרסלי, ושם גם מת. כחצי מיליון מבקרים עולים לרגל מדי שנה לקברו שנמצא בביתו שבאחוזת גרייסלנד בעיר. אבל מה לי ולזה? די לי בתחנת הדלק "אלביס" בנווה אילן. הודעתי לאשתי שהפעם אני נשאר בבית. נו, אז תהיה קהילה יהודית (קטנה מאוד) אחת שאותה לא אזכה להכיר.

לא ידעתי שיש בממפיס יהודי מיוחד, שרק בשבילו היה שווה להגיע. "אתה לא מאמין, אומרים שיש פה רב קשיש, תלמיד חכם גדול, אחד האנשים האחרונים בעולם שפגש את הרב קוק. ארגנו לי פגישה איתו", סימסה לי אשתי ברגע שנחתה שם.

מאותו רגע הייתי צמוד לטלפון. לסרטונים שמתעדים את השיחה הארוכה שלה איתו. אדם שפגש את הרב קוק ויודע לספר על המפגש הזה? כמה אנשים כאלה נשארו בעולם? הרב קוק נפטר לפני למעלה מ־84 שנים (נכון לאותו יום). מה שאומר שבשביל לזכור ממנו משהו אתה צריך להיות גם מאוד מבוגר, וגם עם זיכרון מצוין שמסוגל לשחזר פרטים מילדותך. איך אמר לי השבוע מישהו על המיזם המרגש "זיכרון בסלון" ביום השואה? לכל הניצולים יש היום ברוך ה' סלון, אבל לא לכולם עדיין יש זיכרון.

2. לרב נטע גרינבלט, שנפטר השבוע בגיל 96 בממפיס, היו גם סלון וגם זיכרון, ושניהם מרשימים ביותר. "הייתי בן שמונה, והייתי חולה", הוא מספר בסרטון. "אז אבא שלי, זיכרונו לברכה, הרב יצחק גרינבלט, לקח אותי לרב קוק. זה היה זמן קצר לפני שהוא נפטר. הוא נתן לי ברכה לאריכות ימים. אני לא מוכר את הברכה הזו. זה משהו. אני זוכר שנכנסנו, חיכינו קצת, ואני נכנסתי פנימה. אבא שלי היה מהתומכים הגדולים שלו. הרב קוק זה לא היה דבר פשוט, את יודעת. זה לא היה יהודי של כולם (צוחק), היו לו גם מתנגדים. הרב נכנס לחדר, הוא היה כהן, והוא קירב אותי אליו. הוא שם את הידיים שלו עלי. 15 רגעים. הוא היה עם טלית. הוא היה לבוש טלית כל היום. טלית ותפילין. הרב קוק לבש טלית ותפילין כל היום! איזו זכות זו. פחדו ממנו. הוא היה ענק. הוא החזיק אותי והתפלל, לא יודע מה אמר, אבל אני זוכר את זה. זה היה זמן ארוך, 15 רגעים, והוא החזיק את הידיים שלי. ברוך ה', הבראתי. אני בן 94. אבא שלי אמר שהוא ביקש מהרב קוק לברך אותי בשני דברים: שאהיה תלמיד חכם ושאזכה לאריכות ימים. לא יודע אם הברכה הראשונה התקיימה, אבל השנייה התקיימה...".

גם הראשונה התקיימה. הרב גרינבלט, לימים מתלמידיו הקרובים של הרב משה פיינשטיין, היה רב ופוסק הלכה מוערך באמריקה ומומחה לגיטין.

3. אחיו הגדול של הרב נטע למד בישיבת מרכז הרב, והוא, כילד קטן, ספג ממראות היישוב העברי המתחדש והמתקדש. אני לא יודע אם יוציאו מהדורה מחודשת של הספר המיתולוגי "מועדי הראי"ה" – אבל יש פה כמה סיפורים, שהרב נריה, לו היה חי, בוודאי היה מכניס לספר: "אני אספר לך משהו שאני ראיתי. הייתי בן תשע אולי. אנחנו גרנו בירושלים במקור ברוך, את יודעת איפה זה? הלכתי עם אבי ברחוב יפו, זה היה אז הרחוב הראשי. אולי גם היום. משמה הולכים לעיר העתיקה. אנחנו הולכים ברחוב, ורואים יהודי נכבד ואמיד ותלמיד חכם גדול ממשפחה ידועה, ממשפחת שחור מירושלים. הם היו שוורץ, אבל הפכו שחור. ר' משה לייב שחור. יש שם סמטה לרחוב בן יהודה, וקולנוע 'ציון'. אז הוא פוגש את אבי ואומר: אנחנו מוכרחים ללכת לרב. הלכנו. אנחנו נכנסים, והרב עמד עם טלית ותפילין, כרגיל, ואישה עומדת מולו ומקללת אותו. ואיזה קללות, או־הו... והוא לא אומר מילה. לא אמר לה לצאת. הוא רק שומע. היא מקללת והוא שומע. מה קרה? מתברר שלאישה הזו יש קרובים באמריקה והם שלחו לה כסף. הם לא ידעו את הכתובת, אז הם שלחו את זה לרב. בטעות הרב נתן את זה למשפחה אחרת, כי הוא חשב שזו המשפחה הנכונה. והמשפחה השנייה לא הכחישה, כי גם להם היו קרובים באמריקה. זה היה סכום גדול מאוד של כסף באותם ימים. ואז היהודייה קיבלה ידיעה מהקרובים באמריקה שנשלח כסף לרב, היא נכנסה לרב ושאלה איפה הכסף. הרב אמר: חשבתי שזה שלהם, ונתתי להם. איזה קללות. הרב אמר שהוא ימלא את החיסרון, זה ייקח כמה ימים אבל הוא ישלם בחזרה את הכסף. ראינו את זה, ואז הרב שחור ואבא שלי לקחו את האישה הזו לבנק ושילמו את החוב. הרב קיבל את הביזיונות, הוא אמר לה שלא ידע. עמד והקשיב".

4. מכל התקופה הזו – חג השבועות חרוט בזיכרונו במיוחד. "בליל שבועות הרב התחיל להגיד תורה באחת־עשרה. הלכו הביתה אחרי ערבית לסעודה, ואז חזרו. באחת־עשרה באו כולם, והרב עמד ואמר תורה על מניין המצוות של הרמב"ם עד השעה ארבע בבוקר! יהודים באו מכל ירושלים. הוא עמד על רגליו ואמר תורה מאחת־עשרה בלילה עד ארבע לפנות בוקר. אמר חידושי תורה בענייני מניין המצוות. לא זוכר בדיוק מה, לא הבנתי מה שאמר, אבל אני שאלתי אותו שאלה באותו לילה, והוא הביט בי בפליאה, איך שילד קטן מקשיב למה שהוא אומר.

"ואז – הלכנו להתפלל בכותל. אני הלכתי איתו. כל הישיבה הלכה. אור גדול. התפללו בכותל וקראו מגילת רות. אני זוכר את זה. שבועות בארץ ישראל זה רק יום אחד... אחרי זה הלכו עם הרב, היה קהל גדול, וחזרו איתו, כל הישיבה. מאות אנשים באו לכותל, הרבה יהודים היו באים מכל הארץ. אחרי התפילה בכותל, כל היהודים הלכו לבתים שלהם לאכול, ובעלי בתים באו אחר הצהריים לבית של הרב. היו באים לחג בירושלים מכל הארץ, 'חייב אדם להקביל פני רבו ברגל'. אז הרב קוק עמד כל הלילה על הרגליים בשיעור, ואחר הצהריים קיבל קהל וכולם באו לשמוע אותו שוב.

"כמובן שמתנגדיו לא היו מגיעים. אבל הגיעו תלמידי חכמים גדולים. הרב חרל"פ היה תלמיד שלו, את שמעת על הרב יעקב משה חרל"פ? ראיתי אותו כמה פעמים, אני זוכר איך הוא נראה. לא דיברתי איתו, הייתי ילד, והוא היה בשערי חסד. גם את הנזיר ראיתי, הכרתי".

5. אף אחד מאיתנו לא זכה לשמוע את קולו הרב קוק. אפשר לקרוא את כתביו, אפשר ללמוד את תורתו, אבל איך הרב דיבר, פיזית? הרב גרינבלט זכה ואף זוכר: "איך הוא דיבר? זה לא היה באידיש, זה היה בעברית בהברה אשכנזית. מה שנקרא לשון הקודש. משעה שהרב בא לירושלים הוא דיבר רק בעברית ולא מילה אחת באידיש. היו שואלים אותו באידיש, והוא ענה בלשון הקודש. זו לא עברית של היום, זו עברית בהברה אשכנזית. עבריס. הוא רצה לדבר בלשון הקודש, אבל לא בהברה ספרדית, הוא לא היה ספרדי, ובטח לא כמו אליעזר בן יהודה, את יודעת מי זה? הוא היה כופר בעיקר. הרב היה מדבר מאוד ברור. אני זוכר, כי כל אחד רצה לשמוע. הוא דיבר לא בקול חזק אבל בקול ברור מאוד, צלול. זה היה...", הרב גרינבלט לא משלים את המשפט, אבל נהרה מתפשטת על פניו כשהוא נזכר כעת, בחדרו שבממפיס, בקולו הצלול של הרב קוק בירושלים של לפני כתשעים שנה.

6. "הייתה תקופה שבה שכרנו דירה ברחוב המלך ג'ורג', ליד בצלאל, ואבי התפלל בשכונת שערי חסד. בשנת 33' יהודי אמר לרב קוק שמתחילים לבוא לארץ יהודים מאירופה, הרבה. גם מאמריקה. אז מישהו אמר לרב: 'כנראה שזה עקבתא דמשיחא'. אבל הרב אמר: 'זה לא עקבתא דמשיחא כל זמן שהוותיקן עומד ככה ברומא. זה יסוד הכפירה בעולם'. זה היה לפני השואה, ובשואה הוותיקן באמת לא עשה כלום. היטלר הרג יהודים, והוותיקן לא אמר מילה אחת. מעניין מאוד, מעניין מאוד.

"הרב קוק בעצמו הביא אז אלפי יהודים מאירופה לארץ ישראל. הוא הציל אלפי יהודים. הוא נתן סרטיפיקטים, התאמץ להציל משפחות שלמות. פליטים. הרב קוק נפטר ב־1935, כמה שנים לפני המלחמה. הוא היה הרב הראשי, היה לו כוח מיוחד, אוטוריטה, להשיג עבורם ויזות. מספרים שכאשר החזון איש הגיע לארץ הוא קודם כול רצה לבוא לירושלים לראות את הרב קוק. גם לראות אותו, וגם מדין הכרת הטוב, להודות לו. הוא התכונן ללכת אבל הרב קוק חלה. הרב קוק נפטר כמה שבועות אחר כך. לכן הם לא נפגשו. הרב קוק אמר: אל תבוא לראות אותי, תתפלל עבורי".

7. זיכרונות הילדות של הרב גרינבלט הישיש מגיעים עד לצעיר ירושלמי בן אותם ימים. מתמיד גדול בשם שלמה זלמן אוירבך. "הוא היה משערי חסד, ירושלמי, והוא התארס. כמובן שהוא רצה שהרב קוק יסדר חופה וקידושין. אבא שלו היה מהיישוב הישן, היה מקובל. שאלו אותו למה דווקא הרב קוק. החתן הצעיר שלמה זלמן אמר: יש יהודים שהם למדנים גדולים יותר. יש יהודים אחרים שהם יראי שמיים גדולים יותר. יש יהודים שהם בעלי מידות טובות מאוד, יש יהודים צדיקים, יש בעלי חסד, יש יודעי קבלה, יש יודעי הלכה. אבל אני רוצה יהודי שהוא גם למדן, גם ירא שמיים, גם בעל מידות טובות, גם בקבלה, בכל התחומים, ואת זה יש באדם אחד - הרב קוק.

"אני ראיתי גם את אבא של הרב קוק", הוא נזכר פתאום. "הרב קוק היה אומר את הדרשה של שבת הגדול בעיר העתיקה, בחורבה, לפני פסח. מספרים שפעם באמצע הדרשה הוא ראה ממרחק שאבא שלו נכנס לבית הכנסת, אז הוא ירד מהבמה. הוא לא דיבר כשאבא שלו היה שם. הגמרא אומרת לא לדבר לפני אביך. הוא היה באמצע הדרשה, אבל אבא שלו נכנס – אז הוא ירד. לא ראיתי את זה, ככה שמעתי, ככה סיפרו אז".

8. הרב גרינבלט מגיע לזיכרון האחרון שלו מהרב קוק, זיכרון מג' אלול ההוא: "אני זוכר שהלוויה הייתה גדולה ומרשימה. לא זוכר מה אמרו, הייתי אז בן עשר, אבל הקהל היה גדול מאוד. ההלוויה יצאה מבית הרב, את יודעת איפה זה? ליד רחוב הנביאים. הבית הזה היה בשביל הישיבה. הארי פישל קנה את כל הבניין בשביל הרב, בשביל הישיבה, וגם הרב גר שם. הייתה שם חצר גדולה. משם יצאנו ללוות אותו להר הזיתים".

9. ביום ראשון השבוע, לא בהר הזיתים אלא בממפיס, ליוו רבים למנוחות את הרב גרינבלט עצמו. הילד הירושלמי החולני שקיבל מהרב ברכה לאריכות ימים, שרד כמעט מאה שנים כדי ללמוד, ללמד ולספר.

השבוע ישבתי לצפות בכל סרטוני הווטסאפ מהפגישה המיוחדת ההיא, שפספסתי, עד האחרון שבהם. וכך הסתיים המפגש: המארח, הרב בנימין לרפילד, הזכיר לאשתי שהיא באה לממפיס להרצות, לא לראיין. התלמידים בתיכון המקומי כבר מחכים לה. אז היא ביקשה לשאול רק שאלה אחרונה: מה יהודים בימינו, אנשים שהם לא הרב קוק, וגם לא פגשו אותו מעולם, יכולים ללמוד מכל הסיפורים האלה?

הרב גרינבלט שתק, ואז אמר: "מה המסר? שצריך להיות אדם גדול, נכבד. עם מידות ראויות לבן אדם. זה אפשרי. אנחנו לא הרב קוק, אבל בטח, כן, בטח שאפשר. לא רק שאפשר – חייבים! אין ספק בדבר".

הטור פורסם בעיתון "בשבע".