שווה סיפור: השבת – אבידה

את היהדות הכרתי לראשונה בגיל ארבעים לערך. הייתי בוגרת, מבוססת כלכלית ובכלל, בעלת משפחה מקסימה בת שלושה ילדים מדהימים.

זה די עצוב לומר, אבל עד אז לא ידעתי דבר על היהדות. גם המהות של "שמע ישראל" היתה מושג חדש עבורי. עד אז חשבתי ש"שמע ישראל" זה צמד מילים שאומרים כשיש סכנה, ובדרך כלל הנוהגים לומר זאת שייכים לסקטור מסוים מאוד בחברה הישראלית, שאני הייתי רחוקה ממנו מכל הבחינות.

אמי היא בת לניצולי שואה, יוצאי פולין, בוגרת בית הילדים מאחד הקיבוצים של השומר הצעיר בדרום. היא גדלה והתחנכה על פי המתווה של הציונות הישראלית החדשה. הצבריות היתה ממש חלק ממנה, ואני, כבת היחידה שלה, ספגתי את כל שהאכילו והאביסו אותה. נופי ילדותי היו בשכונות אליטיסטיות, אבי היה טייס מוערך בחיל האוויר, וגרנו בשכונות המיועדות לטייסים ולמפקדיהם, כך שלא היו לי מפגשים בלתי אמצעיים עם אנשים השונים ממני במנטליות ובתרבות. הבורות שלי בנושא היתה מביכה ממש.

וכך, באמצע חיי, נחשפתי לראשונה ליהודי של צורה.

זה היה ערב בחירות. כל הארץ מלאה כרזות של מפלגות, ודמויות שונות כיכבו על מרקעים ושלטי חוצות כולם הבטיחו טוב יותר מהשכן בשלט החוצות לידם. באותו היום מיהרתי עם ילדי למרפאה המרוחקת ממקום מגורי. כבר בדרך ראינו את עומס התנועה. אנשי המשטרה שהיו במקום דברו על עצרת בחירות המתקיימת בדיוק ליד המרפאה אליה התכוונו להגיע.

כאשר הבנתי שמדובר בעצרת של חרדים, נבהלתי ממש. רק זה היה חסר לי. זה מה שידעתי עליהם – צריך להיזהר מהם ולשמור מרחק.

למרפאה הגענו כדי להבין שעלינו להמתין בתור ארוך במיוחד. מבחוץ כבר נשמעו הג'ינגלים שממש חפרו לי בראש, אחד הממתינים בתור סיפר שלמאורע מגיע אחד מגדולי הדור (עוד מושג שהתוודעתי אליו לראשונה) קוראים לו הרב קנייבסקי. הוא סיפר מעט על הצדיקות שלו והיכולת המופלאה שלו בלימוד התורה וההתמדה העצומה.

מאוד עניין אותי איך נראה "גדול הדור", כפי שההוא אמר, והסקרנות גרמה לי לצאת החוצה יחד עם בני ולצפות במסך הגדול שהתקינו שם. הדמות שלו, שהוקרנה מהמסך, חדרה לי כמו קרן לייזר לנשמה. לא ידעתי מה הוא גרם לי, אבל ההוד שנשקף ממנו גרם לי לדמוע. הרגשתי שיש כאן אמת, והדמעות שעלו ממני ניקו לי את הנשמה, הבן שלי, שראה אותי דומעת, לא הבין מה קרה. הסברתי לו שמעולם לא ראיתי אדם מיוחד כל כך. הוא הביט ממושכות בדמות הרב, מנסה להבין את מה שאני רואה.

לצערי, התור שלנו הגיע מהר מדי. קרעתי את עצמי מדמותו, ממשיכה לחשוב עליה כל הזמן. החלטתי לבדוק, מי הוא אותו הרב קנייבסקי? ומה הסוד שלו, שכך הוא גרם לי להוריד דמעות כאילו הייתי ילדה קטנה?

מכאן רק התחלתי לגלות יותר ויותר. עולם היהדות לא הפסיק להפתיע אותי, גיליתי אוצר של ממש מתחת לחלון ביתי, והתחלתי צעדים בסיסיים וראשונים בלבד. זה היה אינסופי, והכל היה נראה כל כך חדש ושונה. וכך, בצעדים הראשונים, היותר מגששים, הוזמנתי עם כל משפחתי לבית משפחה חרדית להתארח שבת שלימה.

תמיד חלמתי לראות מהי שבת אמיתית אצל משפחה חרדית גדולה. הקדושה של השבת עם הקסם של המשפחתיות קרצה לי מאוד, ורציתי ממש לחוות זאת מקרוב. שמחתי מאוד עם ההזמנה, ומשפחתי הסכימה להתגייס למעני ולשמור שבת שלימה ללא כחל ושרק. זה בהחלט היווה אתגר להם ולי, אבל החלטנו ללכת על זה.

ובאמת, זו היתה שבת קסומה. התארחנו אצל משפחה מקסימה ומיוחדת. נהנינו כל כך, שזה השאיר טעם טוב, והכמיהה לשמירת שבת אצלנו בבית התגברה.

אותה שבת היתה פרשת משפטים. בערב שבת, בארוחה, בין המנה הראשונה לשנייה, אב המשפחה אמר דברי תורה ושר זמירות שבת. כאשר הוא דיבר על פרשת השבוע, הוא הזכיר את המצווה של השבת אבידה המוזכרת בפרשה זו. הוא הרחיב אודותיה, ונתן לנו פרספקטיבה על האמת והצדק שיש ביהדות. כל בני הבית השתתפו בדיון. זה כשלעצמו היה מרתק, ואז כבדרך אגב הם מספרים לנו על אבידה הקיימת אצלם הרבה זמן. הם ניסו לאתר את הבעלים, אך ללא הצלחה. בינתיים זה שוכב אצלם בבית, והם מחכים ליום בו יגיע אליהו הנביא ויחזיר זאת לאובד.

וכך הם סיפרו: לפני מספר שנים, הם עברו ליד שכונה מסוימת, שם נזרקה ספה במצב מעולה ליד הפח. באותו הזמן הם נזקקו לספה, והספה הזו היתה ממש מושלמת לדרישות שלהם. הם החליטו בו במקום לאסוף אותה, ורגע לפני שהיא הושלכה אל קרבי משאית הזבל, הם העמיסו אותה על רכב גדול והביאו אותה לביתם. כאשר הגיעו הביתה, הם ביקשו לנקות את הספה, ואז גילו שבדופן שלה שכנה מעטפה עם תמונות ומסמכים ישנים הכתובים בשפה זרה.

בירור קצר העלה שאלו הם מסמכים ומכתבים הכתובים בפולנית, והתמונות היו ישנות מאוד, מלפני מלחמת העולם השניה, הם ניסו לאתר לפי המסמכים את בעלי המעטפה / הספה. הם גם חזרו למקום ממנו הם לקחו את הספה וניסו להתחקות אחר מי שזרק אותה - אך לשווא.

הם הפיצו תמונה אחת מתוך האוסף, אולי מישהו יזהה, ועדיין לא קיבלו תגובה. הם הבינו את הערך הקיים במעטפה זו, את הנוסטלגיה וההיסטוריה שהיא טומנת בחובה. הם ממש שומרים עליה, אולי יום יבוא והקושייה הזו תבוא על פתרונה. התעניינתי מאוד במעטפה, היות שמוצאה של אמי הוא מפולין, ובתור חובבת היסטוריה מושבעת, רציתי לראות את הדברים מקרוב.

הם הסבירו לי שהמעטפה נמצאת במקום שיש בו "מוקצה", ורק אחרי שבת יוכלו להראות לי.

ואכן, במוצאי שבת, לאחר ההבדלה, הם הוציאו את המעטפה ושפכו את תכולתה על השולחן.

לרגע נעתקה נשמתי. הכרתי את התמונות, היו לסבתי כאלה בדיוק. מידי פעם, כאשר תקפו אותה געגועים, או סתם כאשר דברה על הימים שהיו בפולין שלפני המלחמה, היא היתה מוציאה אותן ומראה לכולנו.

היו שם מסמכים שונים, ומכתבים ישנים ממש. אותם לא הכרתי. אבל התמונות היו מוחשיות וברורות כל כך. זיהיתי את הדודים והסבא רבא שלי עם כל המשפחה, תמונה שצולמה חודשים לפני פלישת הנאצים.

בעצם, זו היתה המזכרת האחרונה מהם.

מיד צילמתי את התמונה, ושלחתי לאמי, שהגיבה נסערת בדיוק כמוני.

אלו היו התמונות של סבתי, ללא ספק. צילמתי לאמי חלק מהמסמכים, והיא מיד זיהתה את תעודת הלידה של אמה, ומכתב שכתב לה אחיה ערב המלחמה.

חיברנו את חלקי הפאזל: לסבתי היה הרגל שדבק בה מאז המלחמה הארורה, להחביא כל דבר יקר ערך במקומות שונים. אחד מהם היה המעטפה הזו. לאחר שהיא רכשה ספה חדשה, הדבר הראשון שהיא עשתה, היה להסליק את המעטפה בדופן מבלי לומר לנו דבר. שבוע לאחר מכן היא נפטרה. ידענו על ה"תחביב" שלה להחביא ולהעלים דברים באופן מסתורי ובמקומות יצירתיים למדי, ולכן כל פריט ופריט בבית עברו אינסוף בדיקות טרם הושלך לפח, ובאמת התגלו מציאות רבות של תכשיטים וכסף.

במקרה של הספה, אמי ואחיה היו בטוחים שהיא לא הספיקה לעשות דבר. היא לא הרגישה טוב והיתה חלשה, הם לא האמינו שהיא היתה מסוגלת גם במצבה להסתיר שם דברים, ובכל מקרה הם בדקו את הספה כמה פעמים ולא ראו דבר, ולאחר מכן זרקו אותה, כי לאף אחד לא היה מה לעשות איתה.

מכאן הסיפור התגלגל אל המשפחה המארחת שלנו, שהתגלתה במלא יקרה. הנכונות שלהם לגלות את האנשים שעומדים מאחור, והשמירה על המעטפה לאורך זמן, קידשו שם שמים. אמא שלי התפעלה מאוד מהמעשה האצילי הזה. כך קרה, שממבט עקום על דרכי החדשה - זיהיתי סימני הערכה לאותם אנשים שהיושרה היא נר לרגלם.

השבת הזו היתה מרוממת כל כך, שהתגלית במוצאי השבת היתה רק הדובדבן שבקצפת.

הרגשתי בחוש איך ההשגחה סובבה אותי דווקא למשפחה הזו, ודווקא בשבת פרשת משפטים, דווקא אז, כשדבר תורה היה על השבת אבידה, מה שגרם לבני הבית לספר על המקרה שקרה לפני שנים ועדיין לא נס ליחו. הם זוכרים ושומרים עד יבוא הגואל.

זה העצים אותי כל כך ונתן לי דחיפה עצומה קדימה. גם המשפחה המארחת לא האמינו למראה עיניהם. דווקא אני זאת שהבאתי לפתרון התעלומה הזו... הם שמחו כל כך שהם קיימו את המצווה, שממש הערצתי אותם.

את המסמכים לקחתי למתרגם. רציתי להכיר את העולם של סבתי, ואת מה שהיה.

מבין כל המסמכים היה מכתב אחד ששלח אחיה של סבתי, שהיה בחור ישיבה (את זה היא מעולם לא סיפרה) בישיבת נובהרדוק בפינסק בשנת 1934, שם הוא מספר שהם נפרדו מהרב קנייבסקי שעלה לארץ ישראל, לגור אצל החזון אי"ש.

זה כבר היה מעל ומעבר.

משפחתה של סבתי היתה משפחה של יהודים חרדים אדוקים. אחיה למד בישיבת נובהרדוק והיה תלמיד של לא אחר מאביו של הרב קנייבסקי זצ"ל, הסטייפלער, שהיה גדול שבגדולים.

זה צמרר אותי, ועדיין, כל פעם מחדש.

היום אני עדיין בדרך, לא מתייאשת, אבל רואה את ההשגחה בכל צעד ושעל.

מכירה את השורשים שלי וגאה בהם מאוד.

ואני לא יודעת בזכות מה - האם זו השבת, או האבידה...