"כשמצאתי את עצמי בלב היער, בלי דרך לצאת, הכרתי לראשונה בחיי את אלוקים"

"קשה למצוא מישהו שעבר ילדות מנותקת מהיהדות יותר ממני", אומר דרור שאול, כאשר הוא מדבר על שנות ילדותו. למי שמכיר אותו כיום קשה להאמין, שכן דרור עבר מהפך מן הקצה לקצה. אלא שמסתבר שכילד הוא היה מרוחק ומנותק לגמרי.

"גדלתי בשכונת בית הכרם בירושלים", הוא מספר, "שנות ילדותי עברו עליי בבתי ספר מאוד לא דתיים. קשה לי לומר את זה, אך זה היה המצב. באותן שנים התנהלו לא מעט מאבקים בין חרדים לחילוניים על רקע פתיחת בתי קולנוע וכבישים בשבת. באופן אישי הייתי מעורב בזה מאוד, הפריע לי כל מה שנראה ככפייה דתית, ובהחלט גם השתתפתי בהפגנות ובמחאות.

יחד עם זאת, ובלי שום סתירה, אומר דרור שמאז שהוא זוכר את עצמו הוא התעניין מאוד בנושאים רוחניים ואף קרא הרבה ספרי פסיכולוגיה ודתות, אם כי לרגע הוא לא העלה בדעתו שגם לדת היהודית יש מה להציע. "כבר בגיל 18 נסעתי למשך ארבעה וחצי חודשים למזרח הרחוק", הוא מספר, "ביקרתי בהודו, ראיתי את העבודה זרה על כל סוגיה, ואני חייב להודות שזה די הרתיע אותי, אך יחד עם זאת משהו בלב אמר לי שאם יש מיליארד אנשים שמתעסקים ברוחניות, חייב להיות משהו רוחני שצריכים לעבוד אותו. אמנם מה שהם עושים זה בטוח טעות, אך ישות רוחנית בוודאי קיימת. זו הייתה זווית ההסתכלות שלי".

"סבתא הדליקה נרות ובכתה"

דרור עוצר לרגע ועובר לספר על משפחתו: "אבא שלי גדל בקיבוץ והיה מנותק לגמרי מהיהדות, ואילו אמא שלי היא בת יחידה להורים ניצולי שואה שגם הם לא הנחילו לה שמץ של מידע על היהדות. הוריי הם אנשים נפלאים שחינכו אותי תמיד לאהבת ישראל ולדאגה כנה לעם ישראל, אך בנוגע ליהדות פשוט לא היה להם מה להעביר לי.

"היחידה שיכולתי לקבל ממנה משהו הייתה סבתא. היא ניסתה להדליק נרות מידי ערב שבת, ובכל פעם הייתה פורצת בבכי כתוצאה מהזיכרונות שעלו בה ממשפחתה שנרצחה כולה בשואה. יש לי גם זיכרון של סבא וסבתא עורכים ליל הסדר בבית שלהם, אך הוא מעורפל ממש, כי אחרי שסבא שלי נפטר המנהג לא המשיך".

את המענה לצימאון הרוחני שלו, ניסה דרור כאמור לחפש במרחקים. "אחרי שטיילתי בהודו טסתי גם לנפאל, ורציתי לעלות על האוורסט, עד לגובה האפשרי כמטייל לא מקצועי. כידוע, את העלייה להר יש לעשות בצורה מתונה ומחושבת, כי אם עולים מהר מידי, עלולים לסבול ממחלת גבהים. למרות שהכרתי את הכללים היטב, רציתי להתקדם במהירות. כך יצא שלא עשיתי את העצירות הנדרשות בדרך, ובשלב מסוים, כשהגעתי לגובה של 4300 מטרים, התחילו אצלי סימפטומים קשים של מחלת גבהים – כאבי ראש, סחרחורת, חוסר שיווי משקל וחוסר תיאבון.

הרב דרור שאול

"בתוך כמה שעות נהייתי חולה מאוד. למרות שידעתי שאחד התסמינים של מחלת גבהים הוא איבוד שיקול דעת הגיוני, והבנתי שאני במצב מסוכן, החלטתי בכל זאת להמשיך לעלות. בקושי רב הצלחתי לטפס עד לגובה של כ-5000 מטרים, ואז הגעתי לפונדק דרכים. כנראה שנראיתי נורא, שכן כל מי שהיה בפונדק היה בטוח שאני הולך למות בתוך כמה שעות. בעלי הפונדק אמרו לי ישירות: 'כעת לילה ואנחנו לא יכולים לעזור לך לרדת, אבל כתוב לנו את הפרטים שלך, כדי שנדע להיכן לשלוח את הגופה'.  בתחילה ניסיתי להתקומם: 'מה פתאום, מחר אקום בבוקר ואמשיך לעלות', אך לבסוף השתכנעתי והשארתי פרטים.

"למחרת, למרות התחזיות הקשות, התעוררתי וביקשתי להמשיך לטפס, אלא שבעלי הפונדק ומספר מטיילים אירופאים לא אישרו לי זאת, הם פקדו על איש צוות שלהם להוריד לי את התיק, והבהירו לי שעליי לרדת אחריו. כך ניצלו חיי".

דרור מציין כי בעקבות מה שארע על האוורסט התחוור לו עד כמה שהוא לפעמים מתעקש מעבר לגבול הנורמה ועד כמה שזה לא הגיוני ועלול להיות מסוכן. "התחלתי להבין שיש בתוכי משהו שהוא מאוד חזק אך גם הרסני", הוא מסביר, "היום אני יודע שלדבר הזה קוראים גאווה פנימית, או בקצרה - אגו. זה גם פגש אותי בהמשך לא מעט, בין השאר בשנים בהן שירתי בתפקיד אחראי ניווטים בצבא. בפועל הייתי אחראי על הישרדות, מילוט ובריחה משטח האויב. העברתי קורסים מאוד מאתגרים לחיילים. מיותר לציין שלא היה בקורסים שום תוכן יהודי. את השם 'אלוקים' אפילו לא הזכרתי. מבחינתי הטבע היה זה ששולט בעולם, והמטרה שלנו היא להשליט את השכל על הלב. זה כל הסיפור".

יהודי הוא יהודי

בסיום שירותו הצבאי מצא דרור את עצמו טס שוב להודו, כשהפעם הטיול היה ממושך יותר. אחרי כמה חודשי שהייה בהרים, בהם הוא חווה לא מעט מצבים בהם היה בסכנת חיים, הוא הגיע לעיר דרמסאלה, בה קיימים מנזרים ידועים ומפורסמים ביותר של הטיבטים.

"מצאתי את עצמי נכנס לאחד המנזרים המפורסמים ומתחיל ללמוד בצורה אינטנסיבית מאוד – מ-4 בבוקר ועד אמצע הלילה, את כל תורת הנזירות. למדתי מתוך ספרים ותרגולי מדיטציות, מנזירים וממורים טיבטיים. מיום ליום התחזקה אצלי ההחלטה שאני עומד להיות נזיר, וזוהי שאיפתי. אגב, את חדרי חלקתי עם יהודי נחמד בשם איציק. כיום הוא מוכר בשם הרב יצחק פנגר".

דרור גילה באחד הימים על יד הפסלונים שבסמוך למיטתו של איציק גם תמונה של רב. "לא הכרתי את אותו רב", הוא מציין, "אך בכל זאת נדהמתי, ושאלתי את איציק: 'איך אתה מסוגל לערבב בין הדברים, ומיהו בכלל האדם הזה?' איציק הסביר לי שבדרך לשדה התעופה עצר אותו מישהו ונתן לו תמונה של הרבי מלובביץ שהינו 'צדיק גדול'. זו הייתה הפעם הראשונה בה שמעתי על הרבי. לא שיערתי שבעתיד הוא יהפוך להיות חלק מחיי".

במשך שמונה חודשים למד דרור במנזר, אלא שאז הוא חווה שרשרת של אירועים מסעירים שטלטלו לו את הנפש. הוא בוחר לפרט על כמה מהם: "באחד הימים", הוא מספר, "ישבתי כהרגלי לסכם את השיעורים שלמדתי, ולפתע ניגש אליי אחד התלמידים, הציץ לי לתוך היומן ואמר לי באנגלית: 'אני שם לב שאתה כותב מימין לשמאל'. השבתי לו בהנהון ראש. אמנם לא הכרתי אותו אישית, אבל ידעתי שהוא גרמני, ולא הבנתי מה הוא רוצה.

"'באיזו שפה אתה כותב?' הוא שאל אותי, ואני השבתי לו: 'בעברית'. אבל הוא לא ויתר, אלא המשיך ושאל: 'מאיפה אתה?' סיפרתי לו שאני מירושלים, כשבליבי אני תוהה: 'מה הנאצי הזה רוצה ממני?' ואז הוא אמר לי משפט שטלטל אותי לגמרי: 'אם אתה יודע עברית ואתה מירושלים, אתה בוודאי גם יהודי, ואם כך אני מודיע לך שאתה לא נמצא בכתובת הנכונה'. נדהמתי, ואז הוא סיפר לי על עצמו שהוא חיפש רוחניות בכל העולם, עד שהגיע למסקנה שהדבר הכי עמוק וגבוה ברוחניות הוא לימודי קבלה. במשך חמש שנים הוא ניסה ללמוד עברית כדי להצליח ללמוד קבלה, ולאחר מכן, כשהבין שזה קשה מידי, הוא נשבר והחליט לעבור לסוג ב', כלומר – ללמוד מהטיבטים. 'אבל אתה יהודי', הוא אמר לי, 'אז מה יש לך לחפש כאן? לך לירושלים ותלמד קבלה'.

"הייתי קצת נבוך ובהחלט בהלם", מודה דרור, "כמובן שאם הייתי שומע את אותם דברים מיהודי, הייתי מנפנף אותו באותו רגע, אבל דווקא מכיוון שהם הגיעו ממקום כל כך רחוק ומנוכר, אמרתי לעצמי שזה שווה התבוננות".

בינתיים גם ארע מקרה נוסף. הפעם דווקא בחדר הספרייה. במשך החודשים הארוכים בהם שהה דרור במנזר, הוא הספיק לקרוא את כל הספרים שהיו בספרייה, אך מכיוון שרצה להעשיר את הידע, הוא ניסה למשש עם הידיים מעל לכל המדפים, כדי לבדוק אם פספס משהו. "תוך כדי מישוש הרגשתי חוברות קטנות, וכשהורדתי אותן גיליתי שהן כתובות בעברית. חוברת אחת נקראה 'מסע', והשנייה 'שמחת עולם'. כשניסיתי להבין מאיפה הן הגיעו ראיתי שמופיע עליהן הכיתוב: 'להב"ה – לימוד היהדות באורח החסידות'. אני זוכר שהרגשתי כעס גדול, איך ייתכן שהחרדים רודפים אחרינו עד לכאן ומנסים לכפות עלינו את הדת? לקחתי את החוברות במטרה לשרוף אותן, אלא שבדרך פגשתי ישראלי אחר. כשסיפרתי לו בזעם על החוברות שהוכנסו לספרייה, הוא לא הבין מה אני רוצה. 'אתה רוצה להגיד לי שאתה פוחד ממה שכתוב שם?' הוא שאל אותי, וזו הייתה שאלה לגמרי מתקילה. כאחד שרגיל לחשוב ולומר שאינו פוחד מכלום, לא יכולתי להודות שהחומר בחוברות אכן מאיים על כל ישותי, והחבר התגרה בי: 'אם אתה לא פוחד, אז תקרא'. כך מצאתי את עצמי במלכוד שלא יכולתי לסגת ממנו, ואכן התיישבתי לקרוא את החוברות.

"התחלתי בחוברת הראשונה, בה הובא סיפורו של רבי נחמן – 'מעשה ברב ותלמיד'. קראתי את הסיפור, ופתאום פרצתי בבכי בלתי נשלט. לא הצלחתי להבין מה עובר עליי. הרי עברתי בצבא כל כך הרבה, חוויתי תאונות ואירועים, ומעולם לא הבעתי שום רגש – ופתאום אני קורא סיפור פשוט ובוכה כמו תינוק? התחלתי להבין שיש כאן משהו מעבר למילים, משהו שחודר אל תוך החיים שלי.

"לאחר מכן פתחתי את החוברת השנייה שהייתה יותר לימודית, אך גם היא עניינה אותי מאוד. בסיום הקריאה אמרתי לעצמי בכנות – 'לגבי החוברת הראשונה אתה חייב להודות שיש בה משהו שנוגע בך. תהיה אמיץ ותבדוק מה יש פה'. לגבי החוברת השנייה שעוסקת בהסבר על החסידות, אמרתי לעצמי: 'היא מרתקת, שכן היא כל כך קטנה, אך מרוכזת בה יותר אמת מאשר בכל הספרים שיש בספרייה ביחד'. זו הייתה הבנה שטלטלה אותי מאוד".

אבל האירוע השלישי כבר גרם לו להחליט באופן סופי על עזיבת המנזר. "המתורגמנית של הגורו הראשי, שהייתה אישה מבוגרת ממוצא אנגלי, פגשה אותי באחד הימים ושאלה: 'אתה מישראל?' השבתי לה בחיוב, ואז היא אמרה לי בשקט: 'גם אני יהודייה'. זה הפליא אותי, כי אחד הדברים הבסיסיים שמחנכים עליהם במנזר הוא שאין שום הבדל בין בני אדם, בעלי חיים ואפילו צמחים. הכל אותו דבר. כשהיא סיפרה לי את זה, התחלתי להבין שאפילו היא כמורה לא ממש מזדהה עם התכנים.

"ואז", "באחד מימי שישי בשעות הצהריים, יצאנו מהמנזר, והמורה ביקשה ממני במפתיע: 'תוכל בבקשה לאחל לי גוט שבעס?' הייתי בהלם מוחלט. בביתי חינכו אותי לכך ששפת היידיש מתה בגלות, והנה המורה במנזר מבקשת ממני לדבר בה. אחרי שאיחלתי לה באנגלית: 'שתהיה לך גוט שאבס!' היא פרצה בבכי, ואמרה לי '!A JEW IS A JEW' (יהודי הוא יהודי), ואז גם אני נשברתי. הבנתי שאני חייב לברוח מהמנזר, כי אם יש בו מורה כל כך ותיקה, שבכל זאת אומרת שיהודי הוא יהודי, אין לי עוד מה לחפש כאן".

לבד ביער

בליבו של דרור התגבשה ההחלטה לצאת למסע של חודש בהרים, שם תכנן לעשות התבודדות ממושכת ולהבין להיכן פניו מועדות. "לקחתי איתי ציוד ואוכל ויצאתי אל הרי ההימלאיה, שם קבעתי את האוהל באמצע הג'ונגל, במקום בו אף נפש חיה לא נמצאת, והתחלתי בתרגילי מדיטציה. זה היה תהליך רציני מאוד, אך אחרי 25 יום של תרגילים הרגשתי שאני משתגע והחלטתי לצאת מהאזור. בדרך חזור הייתי צריך לעבור קרחון מסוים, אלא שבתהליך ההמסה והגלישה של הקרחון הוא לגמרי מחק את השביל, וכך איבדתי לחלוטין את הדרך".

דרור מצא את עצמו בלב היער, בדרך שאין לה שום מוצא. "האוכל שהבאתי איתי אזל, הגוף היה חלש מאוד, ידעתי שאם אעשה צעד לא נכון ואשבור רגל, ייגמר בזה כל הסיפור,  שכן אין לי מושג איך להיחלץ מכאן. נכון שהנושא שתמיד התמחיתי בו הוא הישרדות בתנאי שטח קשים, אך בכל זאת הרגשתי שאני בסכנה גדולה. כשהגיע הערב הקמתי את האוהל והתחלתי לחשוב בצורה הכי כנה – 'מה אני עושה עכשיו?' מהר מאוד הבנתי שכל החוכמות שלמדתי לא יעזרו לי כעת, אז מה כן יכול לעזור?

טיול משפחתי לטריונד

"רק אז, כבחור בן 24, הייתה הפעם הראשונה בחיי בה הצלחתי להכניע את האגו שלי, ופניתי סוף סוף לקב"ה. אמרתי לו: 'אלוקים, אם אתה מציל אותי מכאן, אני מבטיח לך שאלך לכותל המערבי ואברך שם ברכת הגומל'. הרגשתי שזה הדבר הנכון ביותר לקבל על עצמי. זו הייתה הכנעה מתוקה.

"הלכתי לישון, וכשהתעוררתי למחרת גיליתי מלכודות של ציידים, מה שהוכיח שיש בני אדם בקרבת מקום. התחלתי לצעוד לאורך המלכודות, כשאני דואג לפרק את כולן, שכן הייתי צמחוני, וכך הגעתי לקצה הצוק, מה שאפשר לי לראות את היער מלמעלה. השקפתי על כל היער וחיפשתי בו סימן חיים, כשלפתע הבחנתי בתימור של עשן, מה שהוכיח לי בוודאות שיש שם אנשים. כך התחלתי להתקדם לכיוון הנכון, עד שהגעתי לשבט הודי שחי במעבה היער. הם נתנו לי לאכול והראו לי את דרך היציאה".

דרור לגמרי עמד בהתחייבות, ולאחר שהגיע לקצהו של היער, הוא עלה על אוטובוס לעיר דלהי, שם קנה כרטיס טיסה לארץ. "כשנחתי בארץ התברר שזה בדיוק חג השבועות", הוא מספר, "נסעתי משדה התעופה הביתה והגעתי בחמש לפנות בוקר. אחרי פגישה עם ההורים ההמומים הודעתי להם שיש לי עניין דחוף לסדר בכותל ותכף אחזור. לקחתי איתי את אחי ויחד צעדנו ברגל אל הכותל, כשאני לבוש בבגדים הודיים, עם זקן ושיער ארוך".

בכותל ביקש דרור להגיד את ברכת הגומל, והופתע כשהוסבר לו שכל מה שהוא צריך זה לקרוא ברכה קצרה לפני עשרה יהודים. "בירכתי: 'הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב', וחשבתי בליבי על המילה – 'חייבים'. היה ברור לי שאני חייב משהו לקב"ה, והרגשתי שהגיע הזמן שאברר מה אני חייב. כשיצאנו מהכותל והתחלנו לעלות בעיר העתיקה, ירדו מולנו אנשים עם טליתות ושטריימלים. אמרתי לאחי: 'תראה איזה לבושים יש לעם היהודי, אלו הלבושים האמתיים ולא גלימות של נזירים'".

לאט אבל בטוח

התהליך שחווה דרור מאז אותו רגע התרחש בהדרגה ולא ברגע אחד. "בתחילה הלכתי ללמוד קבלה בישיבת המקובלים במאה שערים, כפי שהמליץ לי הגרמני במנזר, אחר כך התוודעתי לחסידות ברסלב ובהמשך הכרתי את הרב יצחק גינזבורג,  שקירב אותי מאוד. אחרי שלוש שנים כבר שמרתי תורה ומצוות, והרגשתי שסוף סוף אני חווה חיים שיש בהם.

"זה לא היה תהליך קל", הוא מדגיש, "ואני מעריך מאוד את הרבנים שלא התייאשו ממני, אלא ליוו אותי לכל אורך הדרך והשקיעו בי מזמנם. רק זה מה שסייע לי בסופו של דבר לבקוע את הדרך ולהתחיל לשמור מצוות".

באחד הימים, אחרי שהוא כבר ראה את עצמו כיהודי מאמין, פנה דרור בבקשה נועזת לרב גינזבורג: "אני רוצה לפתוח בית חב"ד בהודו". הרב התבונן עליו בחיוך, ואז הצביע על ארון ספרי הקודש והמליץ: "קודם כל תהיה מלא וגדוש, אחר כך נדבר".

דרור גנז את החלום, ובינתיים הכיר דרך שידוך את אשתו מיכל, יחד הם התקרבו לחסידות חב"ד והקימו את ביתם. " כעבור שנה מהחתונה, פנה אלינו הרב גינזבורג ושאל מה עם בית חב"ד בהודו. באותם ימים כבר היינו שקועים בעיסוקים אחרים, אך הרב לא ויתר, והקשה: 'מי ידאג ליהודים בהודו?'

"כך קיבלתי על עצמי את התפקיד, וחמש שנים אחרי שחזרתי מהודו, טסתי לשם בחזרה יחד עם אשתי. הקמנו את בית חב"ד בעיר דרמסאלה – בדיוק במקום שבו טיילתי ולמדתי במנזרים. הגענו לשם בערב פסח, ועוד באותה שנה ערכנו סדר עם 120 יהודים, מה שהמחיש לנו את גודל הצימאון שקיים בקרב המטיילים. כשישבנו סביב שולחן הסדר לא יכולתי שלא להיזכר בסדר הראשון שערכתי בדרמסאלה. היה זה יחד עם איציק ועוד ארבעה חבר'ה, ניסינו אז לקרוא דף וחצי של הגדה, לא היה לנו יין וגם לא מצות. איך אפשר בכלל להשוות בין שני הלילות?"

מאז ועד היום ממשיך דרור לפעול רבות בדרמסאלה ובאזור כולו. "ברוך השם עוברים במקום הרבה מאוד חבר'ה ישראלים, שרבים מהם חזרו בתשובה והקימו משפחות בישראל. כיום אני מחלק את זמני בין הארץ להודו, ובשנים האחרונות התחלתי לכתוב ולתעד את סיפוריהם של בעלי התשובה שעברו אצלנו, ואת התהליכים הבלתי נתפסים שעברו עליהם", הוא מספר.

את כתביו הוא מוציא לאור בימים אלו בספר ייחודי ומרתק "לך לך דרמסאלה" הכולל לא פחות מ-600 עמודים. "הרעיון של הספר הוא לא רק בסיפורים המרגשים שמוצגים בו, אלא בעיקר בניסיון להבין איך סיפור החיים של האדם קשור לאישיות שלו, ואיך שההשגחה הפרטית הובילה אותו דווקא בדרך מסוימת לתיקון הנשמתי שלו בעולם הזה", הוא אומר.

במקביל לכך מעבירים דרור ורעייתו מיכל גם בארץ קורסים וסדנאות להתבוננות יהודית פנימית. "מדובר בתהליכים פנימיים אמתיים העוברים על הנפש שלנו, והקריאה שלי לכל המשתתפים היא שלא צריך להגיע עד להודו כדי לעבור תהליכים רוחניים. אפשר לעבור אותם גם בארץ".

ולסיום, אי אפשר שלא לשאול - איך הגיבו הוריך לכל התהליך?

"אבא שלי הוא אדם עם משיכה רוחנית, והוא תמך בי כבר מהרגע הראשון. אמא שלי פחדה מכך שתאבד אותי, אך כשהבינה את המשמעות האמתית של החזרה בתשובה, נגוזו החששות. במשך השנים היא הגיעה לא מעט  לבית חב"ד בהודו ועזרה לנו מאוד. כמובן שכיום, כשהיא נפגשת עם 11 הילדים שלנו שיהיו בריאים, וכל כך אוהבת אותם, היא רק שמחה ומודה. ברוך ה' יש להורים שלי הרבה נחת  מהמשפחה שהקמתי, ואני שמח ומודה על כך".