"שכבתי פצוע במעמקי הטרק, והקלטתי את עצמי נפרד ממשפחתי"

איתן שקד לא האמין שזה קורה לו. הוא מצא את עצמו שוכב על פיסת קרקע צרה בלב מדרון ענק, בקצה הדרומי ביותר של העולם. "עבר זמן עד שהבנתי כי עליי לקבל על עצמי קבלה, וכך גם עשיתי. למפרע, אני בטוח שהקבלה הזו היא זו שהוציאה אותו מהמקום הקשה הזה", הוא משחזר בשיחה עם הידברות מביתו שבחיפה. שקד משוחח עמנו בין תרגילי הפיזיותרפיה שהוא עושה מאז הפציעה ההיא, במסגרת הליך השיקום הארוך שהוא עובר. אך בל נקדים את המאוחר.

שליחות בטנזיה

"זמן קצר לפני שהתגייסתי לשירות צבאי חליתי בסרטן", פותח שקד בסיפורו המרתק. "לאחר השירות החלטתי 'לפצות' את עצמי על התקופה הקשה שעברתי, ויצאתי להתאוורר ברחבי העולם". שקד תכנן וקיים, כאשר היעד הראשון שלו היה יבשת אפריקה. "המקום הראשון שנבחר למסע שלי הייתה מדינת טנזניה, אליה הגעתי כחלק ממשלחת של ארגון הומניטרי, במטרה לסייע לאזרחים באחד הכפרים העניים באפריקה", הוא אומר.

עם הגעתו של שקד למדינה האפריקנית הוא גילה חיש מהר את הפערים העצומים בין מדינה מערבית כישראל למדינות אפריקה העניות. "אפריקה הפתיעה אותי מאוד", הוא מודה. "לדוגמה, כאשר נכנסנו אל הכפר לא התקשינו לזהות את העוני הכבד. צריפים פשוטים היו פזורים שם לכל האופק. הקושי הראשון שהזדמן לנו כאנשים מערביים ביבשת הרחוקה, היה כאשר הגענו אל בית הספר עצמו, שם גילינו כי אפילו הטענת הטלפון הסלולארי שבידינו היא משימה לא פשוטה. הסיבה: בכל בית הספר יש שקע חשמלי אחד. כך נאלצנו להטעין את הטלפון בתורות...

"עם זאת, למרבה הפלא התלמידים במדינה האפריקנית נראו מאושרים, למרות שלא נראה שיש סיבה לכך. הרעב שולט בטנזניה בכיפה, גם בגדיהם קרועים, אבל זה פחות מטריד אותם. ניסיתי לסייע להם בכל מה שיכולתי והבאתי להם מזון, מעט דולרים וביגוד. הם נחטפו במהירות עצומה".

לאחר שבועיים מתישים הסתיימה ההתנדבות של שקד והוא ניצל את ההזדמנות כדי לטייל באפריקה. "אפריקה מעניינת במיוחד", הוא מציין. "יש בה אתרים ונופים מדהימים, כמו לדוגמה, ההר הגבוה באפריקה - הקילי מנג'רו, לשם הגעתי יחד עם עוד כמה מחברי המשלחת. במשך שלושה ימים מפרכים טיפסנו על ההר, כאשר אט אט, עם העלייה לגובה, גם האוויר החם שאופייני למדינה התבהר.

"במסע כלפי מעלה ליוו אותנו טבח מקומי וגם כמה סבלים שנשאו על שכמם את מטלטלנו. העלייה לא הייתה קלה, וחלקנו לקינו במחלת גבהים, אך למזלנו זה התבטא בעיקר בבחילות, הקאות וסחרחורות. במקרים אחרים המחלה הזו עלולה להסתיים באופן גרוע בהרבה.

"מהגובה רואים את הכול אחרת", הוא ממשיך. לאחר תקופה קצרה, גם נקודת המבט שלו על החיים, להבדיל, תהיה גבוהה יותר, רוחנית יותר.

שינה באוהל ונסיעה באופנועים

הסיור של שקד באפריקה קירב אותו לדת. אמנם הוא מעולם לא היה רחוק ובית הוריו הוא בית מסורתי, אבל הרחק מישראל והאווירה העוינת שמתדלקת התקשורת – הוא מצא את עצמו מתחבר יותר ליהדות באמצעות שליחי חב"ד שפזורים בכל פינה בעולם, גם לא הרחק מהספארי שבאפריקה, שם הוא סיים את הטיול ביבשת.

"לאחר טיול ארוך בספארי, במהלכו נסענו ברכבים בין החיות בתקופת הנדידה היפה, וביקור אחרון בשבט אפריקני שבדרום טנזניה - שחי כפי שחיו אבותינו לפני אלפי שנים עם מדורות במקום פלורסנטים ועם חצים וקשתות שעמם הם צדים את מזונם – יצאתי יחד עם חברי המשלחת בחזרה לישראל".

זמן לא רב לאחר הנחיתה בישראל, יד ההשגחה הובילה את שקד לשוב ולעשות את דרכו לחו"ל – הפעם אל פרו שבדרום אמריקה. "פרו היא מהמדינות המרתקות בתבל, שסוחפת אליה מטיילים מכל רחבי העולם. מזג האוויר שבה נעים בתקופת הקיץ, ואת זאת ניצלתי כדי להגיע אליה. מהר מאוד גיליתי שפרו היא מדינה שמשלבת בין עולם חדש לישן. ניתן למצוא בה אומנם מערכות ממשלתיות מתקדמות, כמו תחבורה ציבורית טובה אף יותר מזו שקיימת בישראל, אך המחירים הזולים שבה והקבצנים הרבים שנמצאים בכל מקום - הבהירו לי כי הגעתי למדינה בעלת אקלים אנושי אחר מזה שבישראל".

בפרו שם שקד את פניו לעבר העיר קוסקו, בה שהה בימים הראשונים למסע. זו עיר המתנשאת לגובה של 3,000 מטרים מעל פני הים. לא רק העיר גבוהה במיוחד, אלא פרו כולה נחשבת לרכס הרים אחד גדול. במדינה גם ממוקם אגם טטכואה – הגבוה ביותר בעולם אליו שקד הגיע לבקר ביום אחד נאה. "בפרו גם קפצתי לביקור באמזונס, שם ניתן לראות היטב את התגשמות הכתוב 'מה רבו מעשיך ה' – במקום קיימים מגוון חיות וצמחים עצום. אפילו החרקים באמזונס שונים ממה שאנו מכירים".

הטיול של שקד המשיך במדינות נוספות בדרום אמריקה, כאשר היעד הבא היה קולומביה, עליה הוא מעיד שהיא מדינה מאוד מגוונת. "כל עיר בה נראית שונה מחברתה, והתחושה היא כאילו אנו חולפים ממדינה למדינה ולא בין ערים בתוך אותה המדינה. אפילו מזג האוויר משתנה באופן קיצוני מאזור לאזור. בין הבירה בוגוטה לשאר הערים ברחבי קולומביה שורר נתק תרבותי ואידיאולוגי עצום". בקולומביה התמקד שקד בצפון המדינה - לצד רצועת החוף הגדולה. כמו תיירים נוספים הוא השתכן באוהל ונע באמצעות אופנועים שמשמשים כמוניות. רכבים אין באזור ההוא.

תמורה שאינה כסף

לאחר שהכיר את בתי חב"ד באפריקה, שקד לא פספס אף הזדמנות בדרום אמריקה כדי להגיע לבתי חב"ד המקומיים. במיוחד הוא עשה ימים רבים בבית חב"ד שבעיר קרטחנה שבצפון קולומביה, שם הוא גם התחבר לשליח המקומי. "בית חב"ד בקרטחנה שקט וקטן יותר מבתי החב"ד האחרים שהייתי בהם וזה סייע לי ביצירת קשר קרוב עם השליח המקומי", הוא מספר. "היו דברים רבים שחיברו אותי לבית חב"ד, אך הדבר העיקרי היה השבת. לאחר שבוע שלם של מסעות הרחק מהבית, ישבתי עם קבוצה של ישראלים לסעודת ליל שבת מסורתית, שרנו שירי שבת מוכרים, והתחושה הייתה משכרת. ממש ישראל בדרום אמריקה.

"בדרכי הלאה חלפתי במדיין", הוא משחזר, "זו העיר העשירה בקולומביה ואחת מהערים החדשניות ביותר בעולם. גם בה קיים בית חב"ד שמהווה כמעין בית ליהודים מכל רחבי העולם. עם הגיעי למקום נסחפתי מיד אל האווירה. לשמחתי, התוועדות מיוחדת נערכת במקום, ולאחריה המשכתי להישאר בסמיכות לבית חב"ד, ובמסגרת זאת אף השתתפתי בטקס הכנסת ספר תורה שמתקיים בבית חב"ד במקום. יהודים מכל האזור נהרו לטקס המרגש, ואנו השתתפנו בכתיבת אות בספר התורה ובריקודים שלאחר מכן ברחובות של קולומביה".

באווירת הקשר הקרוב עם השליח המקומי ביקש שקד להתייעץ עמו בנוגע להתלבטות בנושא אישי, והשליח המליץ לו לקבל על עצמו קבלה רוחנית. "עברתי שם תהליך של חיזוק מאוד משמעותי", הוא אומר.

טרקים ושוק שחור

משם שקד עשה את דרכו לארגנטינה. "רגע לאחר שהתמקמתי בבירת ארגנטינה - בואנוס איירס, נפניתי להתרשם מהמדינה הדרום אמריקנית. בירת ארגנטינה היא מדינה בעלת מאפיינים אירופאיים, יש בה כבישים רחבים ומטופחים וסגנון הבנייה שלה מודרני, אך מצבה הכלכלי של המדינה קשה מאוד. כרטיס האשראי שבידי לא עבר בחנויות והתברר לי שניתן לרכוש במזומנים בלבד. מיותר לציין שהשוק השחור בבואנוס איירס משגשג. כך המשכתי בדרכי אל אושואיה, עיר בדרומה של ארגנטינה. זו למעשה העיר הדרומית בעולם, בה חיה גם אוכלוסיית פינגווינים גדולה.

"הטרקים שקיימים בארגנטינה הם טרקים עצמאים ברובם, כאלו שניתן להגיע אליהם גם ללא מדריכים מקצועיים. היו כמה מטיילים שהציעו לי לטייל בטרק ששמו 'ללגונה אזמרלדה', והחלטתי לצאת לשם לבדי. הלגונה אזמרלדה היא אזור יפהפה - אגמים, עצי פרא והרים מושלגים אופפים אותה מכל עבר. אבל האטרקציה האמתית שקיימת בה אלו הטרקים כמובן. הטרקים שיוצאים ממנה משתלבים זה בזה, ולכן היא קלה יחסית לטיול.

"בהתאם להסברם של מטיילים שביקרו שם לפניי, החלטתי לצאת אל הטרק שלאחר הלגונה אזמרלדה. זו לגונה נוספת ויפהפייה, אך פחות מתוירת. יצאתי לטייל בלגונה אזמרלדה בשעת בוקר מוקדמת יחד עם מטייל נוסף. לשם כך עליתי על 'שאטל' שהוביל אותנו היישר אל הלגונה. במשך שעות ארוכות טיילנו במקום, ולאחר מכן החלטתי להמשיך אל הלגונה הפנימית יותר. החבר שצעד עמי החליט לפרוש ואני המשכתי לבדי.

"כשהגעתי ללגונה הבאה טיפסתי לגובה רב בהרבה, כשאני מותיר מאחוריי את שאר התיירים. לאחר כשעתיים של חיפוש אחר הלגונה הפנימית, גיליתי שאינני מוצא את הלגונה המדוברת. לא זו בלבד, אלא שגם איני מוצא את הדרך חזרה. החשש התחיל לחדור ללבי -  אני לבד, באמצע שום מקום, בקצה העולם, הקור חודר עצמות, ואינני יודע את הדרך חזור.

"החלטתי לרדת כלפי מטה, כך דילגתי בליטה אחר בליטה, טרסה אחר טרסה, ואז הגיע רגע אחד שבו ניצבה לפניי בליטה משופעת במיוחד. שיקול דעת מוטעה באזורים הללו יכול להיות ההבדל בין מוות לחיים. ואת שיקול הדעת המוטעה הזה אני קיבלתי. לא הבנתי כמה משופעת הבליטה, ולאחר שהנחתי עליה את אחת מרגליי – ניסיתי להעביר את משקל גופי אל הצד השני. לא הצלחתי לעבור, אבל כבר הייתי באוויר, לא כאן ולא שם. ברגע האחרון נאחזתי בסלע החד בכל כוחי, כאשר אני מנסה להיחלץ ממנו. במחשבה מפוכחת הבנתי שאולי זה הסוף. מי האמין שכך יסתיימו חיי – בצוק אחד בסוף העולם בגיל 23 בלבד?

"במשך שניות ספורות הצלחתי להחזיק מעמד על הסלע, לפני שהאחיזה שלי התחילה להיחלש. אט אט התנתקתי ממדף האבן לעבר התהום שמתחת. זעקתי 'שמע ישראל' בזמן בו צללתי כלפי מטה. 10-15 מטרים של מדרון עברו מול עיניי במהירות מסחררת, כשאני צועק בהיסטריה וחוטף מכות קשות, בטוח שזה הסוף. נדרשו לי כמה רגעים לאחר הנחיתה על אדמת הטרשים, כדי להבין שאני עדיין בארץ החיים. פצוע, אבל חי".

קבלה מתוך התופת

"למזלי נחתי על האדמה בצורה רכה. הסתכלתי סביבי וראיתי המון דם, הבנתי שאני פצוע. הצצתי אל הטלפון הנייד וראיתי את הברור מאליו – אין קליטה. הנס שלי היה שנפלתי לתוך נקיק באמצע המדרון. אם הייתי נופל עוד כמה סנטימטרים קדימה - זה לא היה נגמר טוב. מעליי התנוסס כוך אבנים קטן, והבנתי שאני חייב להגיע לשם כדי לייצב את עצמי במורד התלול. היד והאגן נשברו אומנם בנפילה, אבל הצלחתי לדחוף את עצמי בשארית כוחותיי, ובחסדי שמיים טיפסתי אל הכוך והתמקמתי מעליו.

"מרחוק הבחנתי בקבוצת מטיילים בחלק התחתון של הלגונה. צעקתי אליהם לעזרה. לרגע היה נראה לי שהם רואים אותי, אבל הם המשיכו הלאה. כך עברו עליי 24 שעות תמימות. בשעות הללו חלפו במוחי כל חיי. בטלפון הסלולארי שברשותי, שהסוללה בו עדיין לא אזלה, תיעדתי את עצמי נפרד ממשפחתי הקרובה. האמנתי שימצאו את גופתי, בגלל שסיפרתי לשני אנשים על כוונתי להגיע אל הלגונה. זהו תהליך שהיה מוכר לי עד כאב, מניסיוני בטיולים באזורים נידחים. ידעתי שלאחר מספר ימים מתחילים החיפושים, ואז החברים מעדכנים לאן המטייל היה אמור להגיע. כך מצליחים להגיע במקרה הטוב אל גופתו. במקרה הגרוע, גם גופה לא נמצאת.

"לרגע ניסיתי להתנער מהמחשבות המייאשות ולייצב את עצמי, ואז הבנתי עד כמה שמצבי חמור. כל תזוזה גרמה לי לכאב עז. במקום לזוז ממקום למקום, נערכתי להעביר את הלילה. מצאתי תנוחה נוחה ופתחתי מעליי מטריה כדי שזו תגן עלי מהגשם שעלול לרדת. למחרת בבוקר התעוררתי והמשכתי לשכב חסר אונים, כשאני נזכר בסיפורו העצוב של ישראלי שטבע חודש לפני כן במקסיקו. האם זה יהיה גם גורלי? בינתיים נעצרתי כדי לאכול מהסנדוויץ', כשאני מקפיד להשאיר ממנו מעט לימים הבאים.

"באותם רגעים החלטתי להפסיק להרהר על המוות ובמקום זה לקבל על עצמי קבלה שתסייע לי להינצל. החלטתי להשתדל להניח תפילין מדי יום. רגע לאחר שקיבלתי את הקבלה, גיליתי לשמחתי קבוצה נוספת של מטיילים החולפת ממרחק. נופפתי אליהם בכל כוחי, כשאני מקווה שהפעם יבחינו בי. והם אכן הבחינו. בשעת אחר הצהריים שלאחר מכן כבר שמעתי את המסוק חג מעליי. נופפתי לעברו בשארית כוחותיי, והוא התרחק, אך רגע לאחר מכן צלל שוב, עד שעיניו של הטייס פגשו אותי. הטייס הנהן בראשו וסימן לי שהם תכף ישובו. הסתבר שהמסוק איננו יכול לנחות באזור ההררי שסביבי.

"שעתיים מאוחר יותר שמעתי קול אנושי, לראשונה למעלה מזה יממה. קבוצת מחלצים הגיחה מעבר למדרון. הם השתלשלו לעברי בחבלים, הרימו אותי על אלונקה והתחילו לשאת אותי מהמקום. המאמץ שלהם רב, אחת לכמה דקות הם הניחו אותי עם האלונקה על הארץ כדי לנוח. אני דיממתי כל הזמן, עם שברים בגוף, כך שכל הנחה כזו הכאיבה לי מאוד.

"לאחר דרך רוויית כאב, הגענו למעלה ושם כבר המתין לנו אמבולנס. 'אם היית מגיע עוד 12 שעות כבר לא היה את מי להציל', אמר לי החובש במקום. לאחר מכן נאלצתי לעבור שורת ניתוחים ועבודת שיקום אינטנסיבית. אבל גם היום, כשנה לאחר המקרה, אני עדיין לא יכול להפסיק לחשוב על הנס הגדול שאירע עמי. אני מרגיש שהתפילין הצילו את חיי".