המדריך למתחזק: רוצה להתחזק אבל קשה לך? 3 סיבות עוצמתיות שייתנו לך כוח

יש בתוך כל מתחזק ואדם שומר תורה ומצוות את הקול הפנימי שרוצה להתחזק יותר, הקול שיודע מה הדבר הנכון, ומצד שני יש את הקול שמזכיר את הקשיים שבדרך. הנה שלוש תזכורות שירימו לכם את המוטיבציה, ויעזרו לכם לעשות את מה שאתם באמת מאמינים בו.

1. לחיים כאן יש תכלית מסוימת. אנחנו באנו לכאן כדי למלא שליחות. הרי לפני שהנשמה יורדת לעולם הזה היא נמצאת למעלה בהיכל הנשמות, שם מראים לה עולמות עליונים ומסבירים לה שיש לה תפקיד מסוים שהיא צריכה למלא כשהיא תרד לעולם הזה. מזכירים לה להיות נאמנה לבוראה, ומראים לה את הצדיקים בגן עדן שזהו שכרם. לאחר מכן מורידים אותה לעולם הזה בתוך גוף, כתינוק שנולד.
כלומר, כל הסיבה לכך שאנו נמצאים בעולם הזה היא כדי למלא תפקיד, שליחות שניתנה לנו – לחיות חיים של נאמנות לקב"ה ולתורה. ולכן אם נותנים לחיים לזרום במסלול שלא עולה בקנה אחד עם התורה – מפספסים את כל התכלית, את כל הייעוד, את כל המטרה של עצם החיים. ובסופו של דבר, מה יישאר איתנו? רק תורה, מצוות ומעשים טובים, רק ההתקדמות וההתחזקות שלנו. כל השאר נשאר מאחור... לא הרושם והמחמאות מהחבר'ה, לא העיצוב המושקע של הבית, וגם לא המספר של העובר ושב. ולכן את עיקר המאמצים צריך להשקיע במה שהכי חשוב ומהותי בחיים שלנו כאן, במה שהולך איתנו לנצח נצחים.

2. נקודה נוספת שמאוד מחזקת היא הידיעה שכאשר הנשמה בסוף ימייה כאן עולה לבית דין של מעלה מראים לה מה היא הייתה יכולה להיות. מראים לה לאן היא הייתה יכולה להגיע עם כל הכוחות והיכולות והכישורים שניתנו לה משמים. וזו תהיה התביעה על האדם – למה הוא לא היה הוא? למה הוא לא היה הגרסה הכי טובה של עצמו? למה הוא לא הפך להיות מה שהוא נועד להיות? באותם רגעים התחושה שיש לנשמה היא של החמצה אדירה.

3. נקודה נוספת שמאוד מדרבנת להתקדמות רוחנית היא העובדה שעם אותה דרגה רוחנית שאדם הצליח להגיע אליה בימי חייו הוא יהיה לנצח נצחים. הרי בסוף הזמן שהוקצב לאדם לחיות כאן, או מאידך בזמן שיש לו כאן עד ביאת משיח ועת הגאולה, הוא יימצא ברמה רוחנית מסוימת שאליה הוא הספיק להגיע, ומעתה ועד לנצח נצחים הוא יחיה עם אותה דרגה רוחנית. זאת אומרת שהזמן שיש לאדם עד אז – עד סוף הזמן שהוקצב לו לחיות או לחילופין עד עת הגאולה -  זה הזמן לפעול ולהתקדם ולעשות, כי עם מה שהוא הצליח להשיג הוא יישאר לנצח נצחים. אחר כך כבר לא יהיה ניתן להתעלות ולשנות דרגה רוחנית. זמן העשייה והבחירה החופשית תם.

בגמרא (מסכת בבא בתרא, דף עה, עמ' א) נכתב שלאחר הגאולה ותחיית המתים "כל אחד נכווה מחופתו של חברו". והרמח"ל, בספרו 'מסילת ישרים', מבאר וכותב: "כי אין זה מטעם הקנאה... אלא מפני ראותו עצמו חסר מן השלמות מַדְרֵגָה שהיה יכול להשיגה כמו שהשיגה חברו...
אין המדרגות מתחלקות בעולם האמיתי, שהוא העולם הבא, אלא לפי המעשים. ושלא יתרומם שם אלא מי שהוא רב המעשים מחברו, ואשר הוא מעט המעשים הוא יהיה השפל. אם כן אפוא, איך יוכל האדם להעלים עיניו ממעשיו או למעט השתדלותו בזה, אם אחר כך וודאי יצר לו בזמן שלא יוכל לתקן את אשר עיוותו".
הרמח"ל מסביר כי יהיה לאדם צער בעולם הנצח (שלאחר תחיית המתים) כאשר יראה אחרים שהשיגו דרגות רוחניות נצחיות שגם הוא יכול היה להשיגן, אך כעת כבר אין לו את האפשרות לשנות משהו בדרגתו. 

זה מזכיר לי שעשועון שהיה לפני הרבה שנים, בו הכניסו אדם לתוך תא קטן שמלא בשטרות כסף שעפות באוויר, וניתנה לו דקה להכניס כמה שיותר שטרות לתוך שק שהיה עמו. אותו משתתף היה מנסה בכל כוחו להכניס כמה שיותר שטרות לשק. והאמת, שככה זה אמור להיות גם איתנו כשזה קשור להתקדמות רוחנית, מצוות ומעשים טובים. כל עוד אנחנו כאן כדאי לחטוף כמה שיותר מצוות ולהתקדם כמה שאפשר, כי אחר כך כבר לא יהיה אפשר. עם מה שהשגנו כאן והתקדמנו כאן – נישאר לנצח. באותה דרגה. אז שווה להתאמץ.