אלמנתו של הרוג מירון משתפת: "רגע לפני שיהודה יצא למירון, הוא אמר לי 'תשמחי!'"

שנה עברה מאז אסון מירון הנורא, אשר גבה את חייהם של 45 אנשים. האסון שנגע בחייהן של כל כך הרבה משפחות, והשאיר אותן אבלות ומיותמות. יהודה לייב רובין היה אז חודש אחרי יום הולדתו ה-27. שבוע קודם האסון, הוא שאל את נחמי אשתו מה דעתה על כך שייסע למירון. "לך ותפעל ישועות", היא ענתה לו, רק הקב"ה יודע איזה. מאז, הגעגוע והכאב עדיין כאן, ובמילים קצרות, המכילות כל כך הרבה, מבטאת נחמי את התחושות. 

שנה עברה לה מהר מידי, ולא עזר שהיא מעוברת.

ואני רוצה לשמר אותה, שלא תחלוף. להרגיש אותו עדיין כאן, להרגיש שזה טרי, 

להיות עדיין קצת בהכחשה, כדי שלא יכאב לי מידי. 

אבל מידי פעם מוגלה של כאב שמה בי אותותיה, 

והחולשה, והחוסר אונים אופפים אותי, כאילו אני בתוך ענן ערפל...

מנסה להגיד לעצמי שזה ענן כבוד, אז תרפי. סמכי על בורא העולם, 

שברא את העולם בשבילך, נתן את בעלך בשבילך, וגם לקח אותו בשבילך. 

נזכרת איך לפני שיצא אמר לי: תשמחי! 

כתוב שביום הזה אוכלים, שותים, ושמחים. וזה מה שתעשי! 

אז איך אתמודד עם הלב השבור ועם הצוואה האחרונה? 

זה יום שיאתגר אותי למצוא גשר ביניהם... 

מזכיר לי את הפסוק "גילו ברעדה..."

כל כך מתאים ליהודה להיפטר ביום כזה, 

שתהיה בו אופציה לשמחה ולריקוד, כדי שלא יכאבו מידי.

יהודה לייב, אהוב על אלוקים ואדם, אורך כאש מדורה בוערת, לא יכבה לעולם.

בלכתך למדתי שחיוך, אהבה ואור לא יכולים למות.

(נחמי)

"זהו, נגמר לנו הזמן"

"יהודה היה יהודי ירא שמים, בעל ואבא מקסים", פותחת נחמי את הריאיון. "אדם אופטימי, עם חיוך נצחי, עוצמה גדולה ולב ענק. הוא אהב ללמוד תורה ואהב את ה' ועולמו. לאורך שעות היום הוא למד בכולל ולימד תלמידים בישיבה". להילולה במירון היה חשוב לו מאוד להגיע. "כאשר אמרתי לו ביום חמישי בבוקר שלא מתחשק לי שהוא יסע ושאלתי שוב אם הוא רוצה ללכת, הוא ענה לי בעיניים בורקות 'כן'. אחר כך הוא המשיך לומר: 'את יודעת מה זה רבי שמעון? את יודעת איזה יום גדול? כתוב שביום זה אוכלים, רוקדים ושמחים'".

אחרי היוודע דבר האסון, עברה נחמי שעות מורטות עצבים. "התקשרתי אליו. בהתחלה הטלפון היה זמין אבל הוא לא ענה. יהודה היה אחראי מאוד, תמיד היה חשוב לו שאהיה רגועה, והעובדה שהוא לא עונה הדאיגה אותי. המשכתי להכין אוכל לשבת, ובלב קיוויתי שיבוא כבר. אלה היו שעות קשות, לא יכולתי להירדם. המשפחה כולה התגייסה, כל אחד חיפש אותו במקום אחר. בשעות הבוקר המאוחרות אמא שלי נכנסה הביתה ואמרה 'ה' נתן ה' לקח'".

(צילום: דוד כהן / פלאש 90)

מאז, ידעה נחמי לא מעט רגעים קשים. "זכור לי הרגע הזה, בו עמדתי מולו בבית הלוויות שמגר, כשהוא עטוף בטלית. הרגשתי כאילו הוא אומר לי 'זהו, נגמר לנו הזמן'. אחר כך הגיעו הלילות, בהם הבן שלי בן השנתיים לא נרדם ואמר 'אני מתגעגע לאבא'. עכשיו הוא כבר לא אומר".

ההבנה כי שלושת ילדיה, בני שש, ארבע ושנתיים בלבד, הפכו בן רגע ליתומים, היתה קשה. "תמיד הייתי רגועה שיש לילדים את יהודה, כי הוא נתן להם ביטחון, כוח ואהבה. ופתאום זה היה חסר כל כך", היא נזכרת בכאב. "מאוחר יותר שאלתי רב צדיק מה יהיה עם החינוך שלהם, והוא ענה לי 'היום כולם צריכים סיעתא דשמיא עם הילדים. מה שנדרש ממך זה לאהוב ולקבל אותם'. המילים האלה מלוות אותי".  

יחד עם הכאב, רואה נחמי גם את נקודות האור. "יש הרבה רגעי נחת מהילדים, וכל מיני חכמות משמחות שלהם. ליום ההולדת של יהודה, למשל, הבן שלי הציע לשים פעקלאך (שקיות ממתקים) על הקבר עבור כל מי שיגיע לשם, אך כשהסברתי להם שלנשמה טוב לעשות דברים רוחניים, הוא שינה את התוכנית ואמר לי 'אני אגיד חמש פעמים קדיש'. הוא הבין שזו הדרך לעשות עכשיו נחת לאבא שלו".

באופן טבעי, לפעמים עולות מחשבות של "אם רק הייתי אומרת לו לא ללכת". זה קרה לך?

"לא, ואפשר לומר שזה אולי אפילו בגלל יהודה. זה היה השיח שלו בחיים - אנחנו עושים את שלנו, ועל התוצאות אין לנו שליטה, הן ביד ה'. זכיתי לקבל אותו במתנה לשבע שנים, וגם אין לי כעס על ה' על כך שהוא לקח אותו. זה לא אומר שלא שאלתי שאלות, או ביקשתי לפעמים להבין יותר".

מה נותן לך את הכוח להמשיך?

"האמונה - האמונה בטוב, ואמונה בה' שאוהב אותי. יש מטרה ותכלית לכל מה שעובר עליי. גם תפילה, דיבור עם ה', רבי נחמן אומר שהדיבור הזה בונה כלים, ואני צריכה עכשיו הרבה כלים כדי להתמודד. בנוסף, המחויבות לטפל בילדים ולהיות שם בשבילם מחזיקה אותי. וכן - גם לעשות את מה שטוב לי, ומה שעושה לי טוב. מעבר לכך - לפעמים גם אין לי כוח. אז אני לומדת להרפות איפה שאין צורך להחזיק, ולהחזיק איפה שצריך כדי לא ליפול".

"שירה היא צעקה יפה"

עוד קודם לכן, נחמי כתבה שירים והופיעה בפני נשים. "תמיד אמרתי ליהודה שאני רוצה להופיע בלי איזשהו סיפור, אלא מתוך אמונה שלכל אדם יש את סיפור חייו. לא חלמתי שיגיע הרגע שנשים יבקשו ממני לספר את הסיפור שלי, ויהיה שם כל כך הרבה לומר", היא אומרת. "השירה והנגינה הם כלים של ביטוי וריפוי, ובחלל שנוצר, זה ממלא אותי ונותן לי סיפוק. מישהי פעם אמרה לי ששירה זו צעקה יפה, וכשיש צורך לצעוק ולפרוק, זה נותן כוח".

אני עולם מחכה לשלום

בין הרקיע לתהום

בין המציאות לחלום

אני עולם, מחכה לשלום

בין הקיים לנעלם

אני עולם ואני גם רק בן אדם.

אני עולם ואתה הבורא

והכל בדברך קורה

גלגל עולה ויורד

שמור עלי לעולם ועד

אני עולם ואתה המחייה

היה הווה ויהיה

מחכה ליום "ודר זאב עם כבש"

שיבוא שלום, וגם שלווה לנפש.

אני עולם מחכה לשלום

בין החולשה שלי לכוח

בין הלב שלי למוח...

את השיר הזה כתבה נחמי לפני כמה שנים, ועם המציאות העכשווית הוא מקבל משמעות נוספת. "יש בי אמונה ויש בי פחד, יש בי חולשה ויש בי כוח, וזו התמודדות לחפש את נקודת השלום, ולחכות לה, למרות הכל", היא מסבירה.

מה הצוואה שאת מרגישה שיהודה השאיר לך?

"לשמוח, להיות נוכחת ברגע הזה, לא לפחד. שאעשה את שלי בלי לחשב חשבונות מיותרים, בענווה, עין טובה, ואמונה בעצמי ובבורא עולם. יחד עם הגעגוע, הצער והאבל שעדיין קיימים, כשאני מסתכלת על העתיד שלי, אני מחפשת איך להוביל אותו לשמחה, נחת, כוח וכל הטוב שבעולם".