איה קרמרמן: אין מגפת השמנה בילדים. אז למה זה דבר רע?

הורים יקרים, נרדמנו בשמירה. או אולי מדויק יותר לומר, עזבנו את הבוטקה לחלוטין.

בשבוע שעבר פורסם דוח של ארגון הבריאות העולמי שבחן כמה אחוזים מהאוכלוסייה נמצאים תחת ההגדרה הרפואית של משקל עודף. למי שתוהה מדוע הארגון מבקש למדוד אותנו - ההגדרה הרפואית של עודף משקל היא נורת אזהרה לרופאים לגבי העתיד. אדם בעל מסת שומן גדולה עלול להיות קרקע פורייה למחלות של לחץ דם גבוה, בעיות לב ושאר תענוגות שלא עלינו ולא על מכרינו. נמצא ש־64 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת הישראלית נמצאת בעודף משקל. הנתון מזכה את ישראל במדליית הארד המפוקפקת, מתוך 44 מדינות אירופה.

נתוני הילדים הישראלים אינם נמצאים בדוח. חדשות ערוץ 2 פנו אל פרופ' יוסי הראל־פיש מאוניברסיטת בר אילן, שמרכז עבור ארגון הבריאות הישראלי את נתוני הצעירים, כדי לקבל מידע. פרופ' הראל־פיש הסביר שבישראל אין מגפת השמנה בקרב ילדים גילאי 15-11, אבל חכו, יש קאץ'. הנתון החדש סותר פרסום של משרד הבריאות מ־2018 שהראה כי שליש מהילדים מוגדרים עם עודף משקל והחשש לעתידם גדול.

בואו ניתן תשומת לב לנתון החדש. על פניו הוא אמור לעודד את כולנו: מגמת העלייה במשקל התהפכה, או לפחות שינתה זווית בעקומה. הילדים שלנו חוזרים להיות בריאים. הם תפסו את משקלם בידיים וניצלו מעתיד רווי מחלות.

אבל שוב, זה רק על פניו. הבטחתי קאץ'. פרופ' הראל־פיש מסביר שהנתון נשען על מציאות עגומה ביותר. השינוי התרחש לא בגלל שהילדים אימצו אורח חיים בריא הכולל תזונה נכונה ופעילות גופנית, אלא משום שעולם הדיאטות כבש את לבו וגופו של הקהל הצעיר. הנתונים העדכניים מעוררים לא פחות דאגה מאלו של 2018. הם מראים שכ־25 אחוזים מהילדות בגיל 15-11 עושות דיאטה, כשלמעשה רק כארבעה אחוזים מהן בעלות משקל גבוה המצריך השגחה (והשגחה, כאמור, היא לא דיאטה, אלא אימוץ אורח חיים בריא). משמע – 19 אחוזים מהן מתעסקות עם משקל גופן שלא לצורך. ילדות שחושבות שהן שמנות ולמעשה הן במשקל גוף תקין - בעלות תפיסה לא נכונה ולא בריאה של הגוף.

המגפה החדשה – הפרעות אכילה

הילדים שלנו פיתחו מודעות ודעה שלילית על תפיסת הגוף שלהם. ילדה שעושה דיאטה ומתעסקת בנראות שלה בגיל העשרה המוקדם עלולה לפתח הפרעות אכילה ותפיסה מעוותת של המראה החיצוני שלה. לראיה, ישנה עלייה חדה ומדאיגה בפניות לעזרה במרפאות התומכות בהפרעות אכילה. בשנתיים האחרונות העלייה נמדדה בעשרות ואף מאות אחוזים לעומת שנים עברו. כבר מעל לשנה הרופאים, המטפלים והפסיכולוגים העוסקים בתחום מתריעים מפני המגפה החדשה.

אם נתבונן באורח החיים של הילדים בשנתיים האחרונות, נראה את המציאות מאחורי הנתונים.

בשנתיים האחרונות, בצל הקורונה, ראינו את החיים של הילדים שלנו מתהפכים. דור שלם שהפך ל"בטטות כורסה" (מינוח אמריקני לכאלה שיושבים מול המסכים כל היום, מנשנשים על הספה, והספורט היחיד שלהם הוא גלילת האצבע מלמעלה למטה על מסך הסמארטפון). כמובן שזו לא אשמתם, הם פשוט ספגו את השינויים בצורה הכי קשה שיש. הסגרים הארוכים, השעות הרבות בזום, התזונה המנחמת והיעדר פעילות גופנית היו מנת חלקם של ילדי כל העולם.

חשיפה מאסיבית לרשתות החברתיות. במילה אחת - אסון. ההתעסקות בנראות החיצונית ברשתות החברתיות היא כמו נהר שוצף. קשה מאוד לעמוד בסחף החזק. הילדים שלנו חיים בעולם מקביל עמוס פילטרים ומלא ריטושים. הסלבס, שמקפידים לנופף בחיים מלאי תענוגות, אינם חסים על הקהל המושפע. נהפוכו - כל השפעה מתורגמת לכסף בבנק. יש מסר ברור מאוד, גם אם הוא לא נצעק קבל עם ורילס. הצלחה הולכת יד ביד עם יופי, רזון, חיטוב. אם תפתחו את הפיד של הבנות שלכם סביר להניח שתראו אין־סוף נשים ישרות מכל קמט, רזות בצורה קיצונית, עם נגיעות של בוטוקס. וזה לפני שהוספנו את עולם הפילטרים שמיישר/ מחטב/ משזף/ הופך את העיניים לעיני חתול (הניתוח הפלסטי החם של העונה). כשבני הנוער נעמדים מול המראה בבית, הם נחרדים לראות עד כמה הם רחוקים מאותו אידיאל יופי. ואם זה כך - מה זה אומר לגבי המוצלחות החברתית שלהם? מכאן ועד לתפיסת גוף שלילית או מעוותת הדרך קצרה וסלולה (אגב, כנ"ל לגבינו).

השיח התקשורתי: בכותרות הראשיות של אתרי החדשות השונים התעסקו בסדרה "חתונה ממבט ראשון", או ליתר דיוק - באחת מהכלות בתוכנית. מסתבר שלהיות אישה במידה 44 ולרצות, רחמנא ליצלן, להיות אהובה ולהתחתן - זה מהפכני. אני לא צופה בתוכנית, אבל ההתעסקות האובססיבית במשקל גופה של הבחורה המתוקה הזו סקרן אותי. שֵם הבחורה הוא מעיין דורי, ואם הייתי צריכה לבחור עליה כעשרה תיאורים - אני חושבת שאף אחד מהם לא היה עוסק במשקל גופה הלא חריג (!!!). כאמור, אני בדעת מיעוט. עוד רגע והיו מודדים את אחוזי השומן שלה בלייב. נורא. כדי לסבר את האוזן, מידה 44 היא המידה הרווחת של נשות ישראל. מה זה אומר עלינו אם בתקשורת מציגים אישה לפי משקלה? מה זה אומר אם המידה של רובנו מוצגת כחריגה וכזקוקה למאמץ ולטיפול מיוחדים?

על מה מדברים בבית?

אנחנו ההורים. יש פה כמה אספקטים שאנחנו צריכים להתמודד איתם, שכן ההשפעה שלנו על הילדים קריטית.

כולנו יודעים שהילדים שלנו חושבים שאנחנו זקנים וטרחנים. לפני כשנה ישב שחקן הוליוודי נחשב וסיפר בתוכנית אירוח שהבת שלו טוענת שהוא עושה לה פדיחות כי הוא זקן ולא קול. כולנו באותה סירה. הילדים שלנו מסתכלים עלינו (ואני מזכירה ש־64 אחוזים מאיתנו במשקל עודף) ותוהים אם אנחנו, הזקנים והשמנים, בכלל מבינים משהו לגבי העולם הוויזואלי שעוטף אותם. אם אנחנו לא דוגמה נכונה לאורח חיים בריא - מאיפה הם יקבלו כלים נכונים לאמץ אחד?

השיח הביתי: חברה של הבת שלי הגיעה לביקור. פתאום היא הכריזה "אנחנו שמנות". נחרדתי. מה לילדה להגיד בכלל משפט כזה או להרגיש ככה? מכיוון שהיא לא חשופה לטלוויזיה או למדיה, ניתן להסיק שבבית מתנהל שיח שמשתמש בטרמינולוגיה של שמנה מול רזה. הסברתי לה שאנחנו מסתכלות על הגוף שלנו כבריא מול לא בריא. גוף בריא מאפשר לנו לעשות את הדברים שאנחנו אוהבות. ילדים ששומעים הורים מתוסכלים תמידית מרמות השומן ומהנראות של עצמם, נמצאים בסבירות להרגיש אותו דבר כשהם מסתכלים במראה.

אורח חיים בריא: אנחנו לוקים בחסר. נשענים יותר מדי על מזון מהיר שחוסך את משך השהות שלנו במטבח. אם נלמד משהו מפרשת הסלמונלה של שטראוס – הגיע הזמן שנסיק שחברות המזון לא מתעניינות בבריאות שלנו, כי נזק ישיר של 230 מיליון שקל מטריד אותם הרבה יותר מכמה אנחנו בריאים.

הילדים שלנו עסוקים באיך הם נראים. הבעיה היא שככל הנראה הם תופסים את איך שהם נראים בצורה מעוותת. היינו ילדים וזה היה מזמן, אבל היה לנו זמן להיות ילדים. לילדים שלנו הילדות נגמרת מוקדם. זה קורה ביום שבו הם עומדים מול הראי ואומרים לעצמם: אני שמן.