"עכשיו האורח יגיד לנו משהו מהתנ"ך": סיפור מפתיע של השגחה פרטית

מידי ליל שבת, אחרי הסעודה הרשמית, נערך 'עונג שבת' בבית חב"ד בבנגקוק, המשתתפים שרים ומספרים ובקיצור זו חוויה מיוחדת. לפניכם אחד הסיפורים שסופרו בבית חב"ד.

אחד המטיילים הציג את עצמו:

אני עומרי מקיבוץ בצפון הארץ. כבוד הרב, אני רוצה לספר לך סיפור ואז אבקש בקשה.

טיילתי בניו זילנד ועברתי ממקום למקום בטרמפים. יום אחד תפסתי טרמפ במשאית. תוך כדי פטפוט עם הנהג הוא שמע שאני מישראל. באותו רגע הוא עצר בחריקת בלמים מרוב התפעלות: "אתה באמת יהודי מישראל? אתה חייב לבוא לביתי".

נסענו לביתו, כשהגענו הוא הראה לי שמאחורי ביתו יש בית קטן ואמר לי: "מבחינתי הבית הזה שלך. אתה יכול להישאר כאן כמה שתרצה". סיכמנו שאנוח ובערב אקום ונאכל ביחד ארוחת ערב. בשבע בערב הוא דפק בדלת ואמר שהם מחכים לי לארוחה. התלבשתי בזריזות ונכנסתי לסלון הבית. להפתעתי אני רואה שולחן ארוך ערוך בכל טוב ומסביבו יושבים כשלושים איש שנעמדו מיד כשנכנסתי. בעל הבית הוביל אותי לכיסא שבראש השולחן, התחלנו לאכול ואז בעל הבית נעמד ואומר: "תכיר, אלו כולם בני משפחתי ששמעו שיש לנו אורח מישראל וביקשו להצטרף לסעודה ולזכות לראות יהודי מישראל".

ואז הוא פנה אלי ואמר: "ועכשיו, האורח יגיד לנו משהו מהתנ"ך", ואני שגדלתי בקיבוץ לא זוכר כלום מהתנ"ך. נעמדתי ואמרתי: "אני מאוד רוצה להודות לכם על האירוח הנפלא. זה באמת מחמם את הלב לראות שבקצה העולם כל כך אוהבים יהודים ואני אסיר תודה". באתי להתיישב והמארח אומר לי: "לא, בבקשה, תגיד משהו מהתנ"ך". ניסיתי להתחמק ללא הצלחה, לא היתה לי ברירה ואמרתי להם: "אתם בטח חושבים שבישראל כולם יושבים כל היום ולומדים תנ"ך. אבל האמת היא שיש כאלו שלומדים יותר ויש כאלו שלומדים פחות, ואני מאלו שפחות". הם לא קנו את הבדיחה וממש התעקשו ואפילו התחילו להיפגע מכך שאינני אומר כלום.

ואז נצנץ בי רעיון. לפני הטיול נתן לי חבר ספר תהילים קטן. רצתי לחדר ולאחר חיפושים מצאתי את הספר הקטן שהתחבא לו איפשהו בתיק, חזרתי ופתחתי את הספר באקראי, ונפתח פרק צ"א בתהילים והתחלתי לתרגם: "יושב בסתר עליון". המאמץ לקח לי רבע שעה, אף פעם לא קראתי תהילים לפני כן ולא הבנתי איזו משימה זו לתרגם פרק. אחרי שסיימתי, התיישבתי, ופתאום אני רואה את בעלת הבית מתייפחת בבכי וכל המסובים עם דמעות בעיניים. לא הבנתי איך נכנסתי לסרט הזה.

ואז אמר המארח לאשתו שתספר לאורח על הנס שקורה כאן ועכשיו. והיא התחילה לספר: "למזלי את החצי הראשון של הסיפור סיפרתי אתמול לרוב הנוכחים בחדר, כי אם לא הייתי מספרת כולם היו חושבים שאני מדמיינת. אבא שלי, שלחלק מהנוכחים הוא סבא או דוד, שוכב בבית רפואה כבר כמה חודשים. הרופאים אומרים שרק ניתוח יכול להציל את חייו, אבל בגלל מצבו וגילו המתקדם הם לא מתחייבים שיתעורר מההרדמה ורוצים שאנחנו נחליט ונחתום להם. אנחנו בדילמה ולא יודעים מה לעשות. לפני יומיים חלמתי שאני ליד המיטה של אבא ופתאום מופיע מלאך, נעמד לידינו, פותח תהילים ומתחיל לקרוא את פרק תשעים ואחד. הוא חייך אלי ואמר לי לא לדאוג. סיפרתי על החלום לכל המשפחה אבל עדיין לא ידענו מה לעשות. ועכשיו אתה הגעת, אורח מארץ ישראל שזה כמו מלאך, מבקשים ממך להגיד משהו מהתנ"ך ואתה מתעקש שלא לומר כלום ורק מוכן להגיד לנו את תהילים תשעים ואחד. מחר בבוקר אתה תברך את אבא ונכניס אותו מיד לניתוח שיציל את חייו".

ואכן, למחרת בבוקר שיירה של מכוניות נסעה, ובראשה הקיבוצניק שלנו. "לא ידעתי איזו ברכה לברך, ולכן פתחתי תהילים, וקראתי - הפעם בעברית - את כל הפרק", סיים עומרי. מיד לאחר מכן הכניסו אותו לחדר הניתוחים.

"ועכשיו", אמר עומרי, "יש לי בקשה".

"רגע", אמרתי לו, "מה קרה בסוף?".

"בסוף?" הוא אמר, "ברחתי משם באותו רגע, רק זה היה חסר לי שיקרה משהו ואני אהיה האשם".

אמרתי לו שעכשיו בטוח שהם בטוחים שהגיע מלאך ונעלם.

"בכל אופן", המשיך עמרי, "הבקשה שלי היא שתלמד אותי משהו מהתנ"ך כדי שלא אסתבך בפעם הבאה עם סיפורים כאלו"...

(קרוב אליך)

מתוך הספר "24/7" של הרב צבי נקר.