"ועכשיו תמונה אחת עם המצחייה, צדיק". פרק מתוך הספר "ירח נגוס"

"בן, עמוד כאן. נצלם אותך פה, ליד הסלע". מתנאל נלחם ברוח הזריזה, מילותיו נבלעות בשריקותיה.

"ועכשיו פה, שיראו את הים בתמונה".

בן השש הסתובב במעגלים. מנסה לתפוס בזנבה של הרוח, מטפס על הסלעים ויורד מהם בקפיצות עליזות.

יום אביב נאה היה, שמורת חוף השרון קיבלה אותם יפהפייה מתמיד. מזג האוויר היה מושלם, והאווירה הייתה טובה. הים נפרס לעומתם בתכול עז נושק לשמים, מתמזג עם הטבע.

'מה רבו מעשיך ה'', לא אמר מתנאל בקול.

בטי רכנה לעבר התיק הכסוף שהביאה אתה, שולפת משם קופסאות קטנות וצבעוניות מלאות בפירות ובירקות חיים. חתוכים באסתטיות. לא תמיד ניהלה בטי אורח חיים בריא כל כך. כשנתיים לאחר שנישאו החליטה שהיא רוצה ללמוד תואר ראשון במדעי התזונה. הלימודים שאבו אותה, והיא התחברה בכל מאודה לאורח החיים המאוזן והבריא. בכל יום הייתה מביאה מתכונים חדשים ומעניינים הביתה, מנסה ומתמכרת בכל פעם מחדש לתחושת הקלילות שהסבו לה המאכלים הללו.

רבות הרהר מתנאל בכך שבעצם השינוי הגדול שערכה בטי בתוכה ובבית פנימה בעניין התזונה - היה נס גדול בעבורו. בתחילה גרר אחריו השינוי התזונתי חילופי דברים ואי הסכמות, בעיקר כאשר התחשק למתנאל לאכול מנת פלאפל נוטפת שמן, או מגש פיצה רווי שומן, ובטי התחלחלה מהרעיון בכל מאודה. היא הייתה מכינה ירקות בכל הצורות האפשריות, מאדה, מבשלת, אופה או צולה. פעם אפילו הכינה לו פיצה על בסיס ברוקולי. מתנאל לא אהב את כל זה, אך כיבד אותה וטעם. ובעיקר - הסכים לקבל את רצונה בשינוי.

כל זה לא סתר את העובדה שפעמים רבות מצא עצמו מתנחם באכילת קרואסון חמאה חם, או מנת שווארמה דחוסה, אך השתדל לא להביאם הביתה.

בטי הסבירה שכאשר פותחים את הארון, חשוב מאד מה רואים מול העיניים. אם ילד פותח ארון במטבח, והדבר הראשון שצץ מול עיניו הוא חבילת ופלים, זה מה שהוא יאכל. לעומת זאת אם אמא טרחה וחתכה באופן אסטטי רצועות גמבה, מלפפון וחיוכי עגבניות, או לחילופין צלחת חיננית עמוסה ברבעי תפוח, פלחי תפוז ועיגולי בננות שמנמנות, וכל זה יחכה לו על השולחן במטבח - הוא ישמח להשביע את רעבונו בהם.

מתנאל לא התנגד לרעיון, אך גם לא התחבר אליו יותר מדי, ובאופן אישי סבל מהעדפה לאוכל טעים, גם אם הוא לא הכי בריא. כעת, חשב לעצמו שההבנה הזו חידדה גם אצלו וגם אצל בטי את מושג הנפרדות. העובדה שהם נשואים אינה הופכת אותם לישות אחת שחושבת ומרגישה בדיוק אותו הדבר.

'האמת, שהשחקן הראשי הוא הכבוד'. סיכם לעצמו מתנאל. 'אם תרגיש שבן הזוג מכבד אותך ואת העדפותיך - לא תילחם להוכיח לו שהצדק אצלך'.

"אבא, תראה. הנה מצנח!", קרא בן בהתרגשות, מצביע על צנחן ספורטיבי שריחף ממש מעל ראשם.

החופה הצבעונית והעגולה שנפרשה מעליהם ריתקה אותם לרגעים, הם צפו בהשתאות במצנח הדואה כציפור.

הצנחן ריחף במהירות ונעלם מעיניהם. מתנאל המשיך עוד להביט אל השמים.

"בנוש, תראה מה הבאתי לך!", קראה בטי בעליזות, "בועות סבון".

מתנאל צפה בהנאה בבן המפריח את הבועות הענקיות ונהנה לראותן שוקעות במורד הצוק עד שהן נעלמות על החוף המרהיב הנשקף ממנו. מתרסקות אל התהום.

בטי ובן התגלגלו מצחוק, מנסים לרדוף אחר בועת סבון ענקית אחת שיצאה ממכשיר בועות הסבון המשוכלל של בן. הבועה ממש נמלטה מידיהם, מנתבת לעצמה דרך עצמאית, משנה מסלול, בוחרת לא ליפול מהצוק אלי תהום.

מתנאל החזיק במצלמה. רצה להנציח את הרגע.

"רק רגע, מתנאל". קראה בטי, "שבן יוריד קודם את המצחייה הזו, כדי שתצא לו תמונה אחת נורמלית".

הרוח סטרה לפניו של מתנאל. הוא הבחין מרחוק כיצד מסירה בטי בעדינות את המצחייה מעל ראשו של בן הקטן, ומניחה אותה על תיק הגב שרבץ לצד הגדר.

שערותיו של בן ניתרו, עת קיפץ רודף אחר בועת הסבון.

מתנאל ידע שבטי רוצה לשלוח תמונה יפה של בן להוריה, ושהם לא יסבלו את כובע המצחייה שהיווה פשרה זמנית בנוגע לכיפה.

"ועכשיו תמונה עם המצחייה, צדיק", מתנאל לא ויתר. בן ניתר וחבש בטבעיות את המצחייה לראשו.

'כמה סבלנים ומבליגים הם הילדים', כאב עז פילח את חזהו, כשצפה בבן הקטן מניח את המצחייה שוב על ראשו, 'יותר מכל הייתי רוצה לתת לך ילדות שלמה, בן שלי. עגולה ומסותתת כמו במחוגה. אך אין בידי לתת לך את זה', אמר בלבו. משלים. 'ואתה ה' עדי', לחש לתוך המצלמה, בולע את רוקו וחש בסכין המשסה את גרונו, 'שגם אני וגם בטי עושים את המיטב שלנו'.

מתוך הספר "ירח נגוס" - ספר מאתגר שמשאיר קצוות נגוסים אך מאיר פינות שלא הכרתם, מאת רותי קניג - סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות.

לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.