תורת אמת: איך יודעים שהתורה היא ספר הדרכה עבורנו?

ידוע הדבר ומפורסם העניין, שה"תורה" נקראת בשם זה מלשון הוראה, שבאה ללמדנו את הדרך אשר נלך בה, ואת המעשה אשר נעשה, כלומר: קיום תרי"ג [613] המצוות; אלא, שנותן התורה יתברך, לא הסתפק בעדותם הנאמנה של אבותינו, מקבלי התורה, שתורתנו הקדושה – "תורת אמת היא", שניתנה לעיני עם-שלם, לאור-יום, בניסים מופלאים, ובפרסום כלל-עולמי, באופן שלא היה אדם בכל העולם כולו, באותו הדור, שיכול היה להכחיש עובדה זו – אע"פ שהדבר העמיד את עם-ישראל בעדיפות רוחנית ומעמדית ברורה על אומות-העולם [ואילו היו יכולים – היו מכחישים זאת].

ואמנם, אין שום תיעוד היסטורי, או ארכאולוגי, המעיד על ניסיון הכחשה שכזה [ואם בני אותו הדור הבינו, שלא ניתן כלל להכחיש עובדה היסטורית זו, מניין היכולת להכחיש זאת דורות רבים אחר-כך, מכֹח הדִמיון בלבד?!]. ולא הסתפק הבורא יתברך בזה, אלא אף חתם בתורתו "חותם-אמת", באופנים שונים, כדי להנציח את אמיתות "התורה" בגופהּ – חותמת שאי-אפשר לערער עליה [כגון המובא במאמר הקודם].

כבר בפסוק הראשון בתורה (בראשית א' א'), מוצאים אנו את הרמז הראשון: "בְּרֵאשִׁיתבָּרָאאֱלֹהִיםאֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָֽרֶץ" – שלוש התיבות הראשונות בתורה מסתימות באותיות המרכיבות את המלה: "אמת". אמנם, רק בסופי התיבות ובערבוב; ואולי בזה, בא הכתוב לְרַמֵּז – שרק בסוף תִתגלה ה"אמת" בשלמותה, אבל מִתחילה – אינה ניכרת כל-כך, כדי לאפשר בחירה.

רמז נוסף, מוצאים אנו בעיקריהָ של התורה וּבְתַּמְצִיּוֹתֶיהָ, כלומר:

תמצית התורה שבכתב היא – "עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת" [פירוש: עשרת ציווּיֵי-היסוד, שנצטוו בהם "עם-ישראל", ושנקראו ונשמעו במעמד "הר-סיני", ושנחקקו ב"לוחות-הברית"], ואותם "עשרת-הדברות" מתחילים  בפסוק (שמות כ' ב'): "אָֽנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ", דהיינו: באות א' [הערה: "דִּבְּרוֹת" –לשון-זכר – רבים, ובלשון יחיד, שֵׁם-העצם הוא: "דִּבֵּר", ולכן נמנים "הַדִּבְּרוֹת"  בלשון-זכר, דהיינו – "עֲשֶׂרֶת", ולא "עֶשֶׂר" – שהיא, לשון-נקבה].

תמצית התורה שבע"פ היא – "הַמִשְׁנָה". ואמנם, המשנה פותחת (מסכת "ברכות" פר' א' מִשנה א'), וז"ל: "מֵאֵמָתַי קורין את 'שְׁמַע' בָּעֲרָבִין?", דהיינו: באות מ'.

תמצית הביאור ההלכתי של "הַמִשְׁנָה", ופירוט אופן קיום המצווֹת המעשיות היא – ה"גמרא". וכידוע, ה"גמרא" פותחת במסכת "ברכות" (מיד לאחר דברי המשנה, שם), בלשון: "תַּנָא הֵיכָא קָאֵי", דהיינו: באות ת'.

נמצא, שהאותיות שבראשי-התיבות הפותחות את שלושת החלקים השונים, הַמְמַצִּים את תוכנה של תורתנו-הקדושה, הן לא אחרות מאשר: "אמת".

יתירה מזו, התורה שבע"פ טורחת ללמד אודות כוחה של ה"אמת", וחולשתו של ה"שקר"!  בתלמוד-הבבלי, במסכת "שבת" (ק"ד ע"א), מציג התלמוד עובדה, ואומר: "שי"ן" – רומזת ל"שקר"; תי"ו – רומזת ל"אמת"!    ושואלת הגמרא, תחילה: מדוע האותיות המרכיבות את המלה "שקר" – קרובות זו-לזו בסדר הא"ב? ולעומתן, האותיות המרכיבות את המלה "אמת" – מרוחקות זו מזו? [פירוש: האותיות המרכיבות את המלה "שקר" – סמוכות זו לזו, בדומה למיקומן בסדר הא"ב, ולעומתן, האותיות המרכיבות את המלה "אמת" – לכאורה, רחוקות זו מזו, עד הקצה האחרון, כלומר: האות "אל"ף" – בראש סדר הא"ב;  האות "מ"ם" – באמצעו, ואילו האות  "תי"ו" – בסוף הא"ב]; ועונה הגמרא: שה"שקר" – שכיח, ואילו ה"אמת" – אינה שכיחה.    ומוסיפה הגמרא לשאול: מדוע ה"שקר" עומד על רגל אחת, ואילו ל"אמת" יש לְבֵנִים? [ומבאר רש"י (שם): שכל אחת מאותיות "שק"ר" נשענת על החוד שבתחתיתה; ובדברי המהש"א (שם), מוסיף טעם: שגם אם ניקח את התיבה "שקר" כולה, כחטיבה אחת – אינה עומדת אלא על חוד רגלה-הארוכה והאחת, של האות "קו"ף";

למעשה, נוסח שאלת הגמרא טעון ביאור, הואיל והיא בנויה בהשוואה-ניגודית, והיה צריך לומר, של"שקר" – יש רגליים, ול"אמת" – אין רגליים; מדוע א"כ הוזכרו "לְבֵנִים"? [כלומר: שלכל א' מהאותיות, יש מושב הנראה כ"לבֵנה"].  התשובה לשאלה זו היא, שבא התלמוד-הבבלי ללמד, שה"אמת" – לעולם עומדת [ומבנה-רגליהָ מוכיח, שלא זו בלבד שיש לכל א' מהאותיות ב' רגליים, אלא שיש לה גם בסיס-מייצב]; ולעומתה, ה"שקר" – קיומו אינו אלא זמני בלבד [ומבנהו מוכיח, שהרי הוא עומד על רגל אחת רעועה], ועל כך נאמרה המליצה, בחז"ל ובפוסקים: "ל'שקר' – אין רגלים!"

לשאלה הא', עונה התלמוד-הירושלמי תשובה נוספת: שחותמו של הקב"ה: "אמת" [וְהַחוֹתָם פרוס, מתחילת סדר ה"א"ב" ועד סופו: בתחילת ה"א"ב" – האות "אל"ף"; באמצע ה"א"ב" – האות "מ"ם"; ואילו בסוף ה"א"ב" – האות  "תי"ו". ובא הקב"ה לומר:] "אני הַשֵׁם – ראשון, שלא קיבלתי מאחר; ומבלעדי – אין אלֹהים, שאין לי שותף; ואֶת [כלומר: ועִם] אחרונים – אני הוא, שְׁאֵינִי עתיד למוסרה לְאַחֵר" [הואיל ואני נצחי, ואין אחרי אַחֵר!]. וכמאמר הנביא (ישעיה מ"ד ו'): "כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים:"

לכאורה, על תשובתו של התלמוד-הירושלמי, לשאלה הראשונה, שאותיות "אמת" הן תחילה, אמצע וסוף של ה"א"ב", יש להקשות: אמנם, תחילה וסוף – יש כאן, אבל אם נתבונן, נבחין שאין האות "מ"ם" באמצע ה"א"ב"; ואם מתיימרת ה"אמת" להיות מושלמת – כאן לכאורה, מצאנו בה טעם לפגם?!   כלומר: הואיל וּמִנְיָן אותיות ה"א"ב" הוא עשרים-ושתים – לא יתכן שתהיה אות אמצעית כלל. ויתירה מזו – האות "מ"ם" אינה אחת משתי האותיות האמצעיות.

ואמנם, לשתי הקושיות – תירוץ אחד, המוכיח שה"אמת לעולם עומדת", והיא מושלמת, שרירה וקיימת!   ואילו, הנחת היסוד, שעליה ביסס השואל את קושייתו – אינה נכונה. וכך צריך לומר: הואיל וב"א"ב" קיימות חמש אותיות נוספות, והלא הן האותיות הסופיות [םןץף"ך], ולאחר שנוסיף כל אחת מהן במקומה – יהיה מִסְפָּר האותיות – עשרים-ושבע, שהוא מספר אי-זוגי, וממילא, תהיה אז אחת מהן האות-האמצעית, וכשנתבונן – היא אינה אחרת מאשר האות "מ"ם" [הפתוחה, ולא הסתומה] – "הפלא-ופלא".

ושוב נוכחנו לדעת, ש"האמת לעולם עומדת", ו"אמת מארץ תצמח", ולא עוד אלא, שה"אמת" – יציבה, ומסודרת באופן הגיוני, כלומר: יש לה התחלה [הבאה לידי ביטוי – באות א' שהיא הראשונה];  יש לה אמצע [האות מ' – שהיא אמצעית];  ויש לה סוף [האות ת' – שהיא אחרונה]. שכן, האות "תי"ו" מְבַטֵּאת "תכלית" [כלומר: מטרה-סופית] – שהיא מטרת ה"אמת!" [בניגוד ל"שקר", שאין בו אות "תי"ו" – ואינו מגיע ל"תכלית"]. ולא בִּכְדִּי, מסתיימת המלה "אמת" באות "תי"ו", הואיל ורק ה"אמת" מביאה את האדם אל ה"תכלית" האמיתית! ולכן, בלשון-הקודש, מתחילה ומסתיימת המלה "תכלית" באות "תי"ו": הואיל וה"תכלית" – תחילתה וסופהּ שווים, ש"סוף מעשה – במחשבה תחילה!" וסופו כתחילתו! וממילא, חייבת ה"תכלית" להתחיל, וגם להסתיים באות "תי"ו".  שהרי, בתחילה – המטרה אינה אלא בכֹח, ורק בסוף היא יוצאת מן הכח אל הפועל. אלא, שהפלא הגדול שבלשון-הקודש, שהיא לשון-אלוקית, ורעיון זה, בא לידי ביטוי גם בעצם המבנה של המִלה "תכלית", כלומר: שהמוליך-ומביא אל המטרה הסופית, ומוציא אותה, מן הכֹח אל הפועל [מהמחשבה שבתחילתה, שכאמור, באה לידי ביטוי באות "תי"ו" שבתחילתה, אל המטרה-הסופית, שבאה לידי ביטוי באות "תי"ו" שבסופה], הוא ה"כלי" שבמרכזה [ת-כלי-ת]! הפלא-ופלא!

לסיום, גילוי נוסף של החוכמה-האלוקית האין-סופית, הטמונה בדרך כתיבת פסוקי-המקרא, המעיד על-כך ש"תורתנו – תורת אמת" ועל ייחודה, כ"אמת-מוחלטת", שאינה ניתנת לדיכוי, ושלעולם – תצמח, תתייצב ותפרח, המופיע במבנה לשוני מדהים, הממחיש את הרעיון האמור, בפסוק המובא בתהלים (פ"ה י"ב): "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח", שאם נכתוב אותו בתשבץ, יתגלה לעינינו המבנה המסעיר – המאפשר שני אופני קריאה שונים – אופקי ואנכי, של אותן מילים בדיוק [מבלי לאבד את משמעות התוכן]: האופקי – בסדר הקריאה הרגיל, והאנכי – כמובא לפנינו, והדברים מדברים בעד עצמם.