נוער נושר או נוער חושב: מה ההבדל בין טיול למסע?

מנחם ישב לפני בשבוע שעבר, בוגר ובנוי ממה שזכרתי אותו כשנפגשנו לאחרונה, כשהיה בגיל 14. מראהו החיצוני התעצב מאז שזכרתי אותו עגלגל ומפוזר.

כעת הוא חטוב ומרשים, מגולח למשעי וסמוק-לחיים, כבר בן 20 וחצי, לומד בישיבה טובה בירושלים, עשה קילומטראז' של "שטייגען", עליו התעדכנתי מידי פעם בד"שים מבן משפחתו.

ובכל זאת מנחם יושב מולי, פותח את סגור ליבו לאחר תקופה ארוכה, משתף אותי בבדידות חברתית קשה שכואבת ומציקה לו, לפיה יכולים לעבור עליו ימים שלמים בלי שישוחח עם אף אדם בעולם, כולל חבר החדר. הוא משתף בחששות ובחרדות מהכניסה לעולם השידוכים והמעבר לחיי עצמאות שלו, שמשקפים בפניו שהוא כבר הגיע ליעד שבו הוא ציפה, לדבריו, כבר להיות מגובש ו"מבין", והוא מרגיש שלא. יש לו שאלות רבות.

הוא רוצה גם לעבור ישיבה, כי חושב שמעולם לא ניסו להסביר לו והוא מחפש אי מי שכן. מאז שהוא מראה בישיבה שהוא לא מרוצה מהמצב, התחילו גם הם מצידם לגלות סימני אי נוחות ממנו.

שאלתי אותו אם יהין לכתוב לי על דף את כל השאלות הכי קשות שמציקות לו, והוא החל לנוע באי נוחות בכסא. יש לו אח גדול ש"ירד מהדרך", שאל שאלות. הוא מפחד שאם הוא עצמו ייתן לשאלות דריסת רגל וביטוי, הוא עלול עד מהרה למצוא גם את עצמו שם, "בצד השני".

לדידו - אסור לשאול שאלות, אבל גם אין לו תשובות, וזה מתסכל כל כך.

לאחר סיום השיחה, שהקיפה לא מעט נושאים ועולמות, חוזקות ומחסומים, ביקשתי ממנו כהרגלי לתת סיכום לפגישה שלנו, מה הוא קיבל ממנה או מה התחדש לו, והוא אמר: "לא התחדש לי הרבה האמת, אלה דברים שתמיד חשבתי עליהם ורציתי, אבל פחדתי לומר בקול. אתה נתת לי ביטחון להגיד דברים שחשבתי שאני לא נורמלי, לשאול שאלות ולהרגיש מחדש".

ישיבות לנוער נושר - קווים לדמותן

"שלום הרב אברהם, מדבר... שמעתי שאתה מטפל בנוער נושר, ורציתי לברר לגבי בחור להיכן ניתן לשלוח אותו. הוא בחור "שמור" מאוד וישיבתי, מבית טוב, לא נער נושר קלאסי, לומד בישיבה טובה, אבל הוא מחפש משמעות, טוען שלא מספיק לו בישיבה ושהוא רוצה להבין יותר. מה עושים איתו? לאן אפשר לשלוח אותו? אתה מכיר ישיבה שגם רצינית וחזקה לבחורי ישיבה וגם עוסקת במהות האדם?...".

שיחה כזו קיבלתי עשרות פעמים, תקופה מסוימת שאף עמדתי כמנהל חינוכי בישיבה גדולה ששאפה לעבודת עומק שכזו, אך לצערי מאז שזו נסגרה, עם כל התסכול שבדבר, לא הייתי איש בשורה גדול.

אני מכיר ומזהה את הצורך המשווע והמצוקה הקיימת, ומודע כיום גם לכך שישיבה כזו 'לא רווחית' ואולי לכן כמעט ולא קיימת לצערנו. מדובר בתופעה שהעדרה מולידה את האמת העירומה והקשה ביותר שמציגה אצבע מאשימה (חלקית, יש גם בית בתמונה...) על ישיבות המיינסטרים הקלאסיות, שעוסקות בלמידה פורמאלית וסטנדרטית ולא תמיד מאפשרת שונות, משמעות, מחשבה מעבר למי שזקוק לתיווך נוסף ליהדות. ומי לא זקוק לכך?

"ישיבות לנוער נושר" במובן מסוים מעניקות יותר "עבודה" בתחום. הטובות שבהן בונות מחדש משמעות, זהות ושאיפה.

תמונת המצב העגומה כפי שלעיתים נראה היא שבחור כזה, משיחת הטלפון, הולך "לרעות עד שיסתאב" ויגיע בשעטו"מ לישיבה לנוער נושר, מתחת לדרגתו הנוכחית, שבה יקבל את המענה שלה הוא זקוק כעת, כשהוא "מעל" המסגרת כביכול. או אולי - שלא יגיע גם לזה, ויאבד עניין בדרך רח"ל.

בשיחה עם הרב שטיינמן זצ"ל לפני פטירתו הוא הביע כאב מ"צרת הדור הבאה עלינו", שלדבריו היא אינה "תופעת הנשירה הגלויה", המדוברת והמטופלת עד כדי רוויה כיום, אלא ב"נשירה הסמויה", זו שקשה לאתר ולטפל בה.

הוא שיתף בכאב לב סיפורים על משפחות שלמות שחוזרות בשאלה, שחיו חיי "אנוסים" בדתם, מבלי להבין על מה ולמה.

"הם לא הגיעו מישיבות לנוער נושר", הוא ציין. "שם דווקא עושים עבודה בנושא הזה...".

הם הגיעו מישיבות טובות, שלא מספיק שמו לב אליהם ולבעיה הזו ולא טיפלו בהם מהיסוד. הם גדלו והתחנכו לחיצוניות, מבלי להבין למה, בלי חיבור פנימי לתהליך בריא ומושכל, וזו התוצאה.  

בשביל לפזר קצת את עננת הפסימיות בשלב זה, אני מרגיש צורך לשתף שיש בנמצא מקומות שעובדים נכון. לפני כשבוע למשל ביקרתי במסגרת אחת כזו ביחד עם נער, במטרה לחברו בחזרה לישיבה.

כשהגעתי עימו להתרשם מהמסגרת הקפדתי לשוחח עם בחורים בישיבה ולא עם ראש הישיבה, שאת החזון והמילים שלו אני יודע לדקלם בעצמי היטב, הייתי שם בעצמי, אלא להבין מהטקסט וגם "בין השורות" של הנערים ומהעיניים הנוצצות שלהם, על החוויה האישית שלהם בישיבה.

מסתבר שהם אכן היו הנציגים הטובים ביותר של הישיבה. למרות ששמעתי קודם לכן על הישיבה הרגשתי שמחה גדולה שבאתי לבקר במקום, טוב מראה עיניים ושמיעת אוזניים.

לאחר מכן נכנסתי לבית מדרש הומה ושוקק חיים, של בחורים שהיו עד לא הרבה זמן מנותקים, והאלטרנטיבות שהם כן עשו לא היו בשמים רח"ל, וכעת - החשק שבו הם למדו הצליח לעורר בי קנאה עזה ומחשבה על עצמי ביחס אליהם.

הבנתם נכון, מדובר בישיבה לנוער מתמודד, אבל "שמור יותר", בתחילת הרצף.

יש שם עבודה עצומה של תיווך והסברה. מדברים על היהדות, מדברים על הקשיים והניסיונות, באופן כללי - מדברים. אולי זה קשור לזה שמצליחים גם לנתק אותם מהסמארטפונים שם.

לקח לי זמן להבין למה כולם שם מחייכים וידידותיים זה לזה, קצת כאילו מחפשים להשתלב בשיחה ולתת אינפורמציה בלי שנדרשו. כנראה שככה זה כשאין לך סמארטפון, אין לך הרבה ברירה חוץ מ..איך קוראים למילה הזאת שכבר שכחנו? לדבר...

כל כך אמיתי וטוב, אז מה לא טוב לי כבר?

שזה כמעט ולא קיים בישיבה רגילה!

באותה ישיבה למשל צד את עיני בחור ידידותי שלומד מתוך חומש, שניים מקרא ואחד תרגום בסדר א'.

הרהרתי לעצמי אם הייתי מוצא כזה דבר גם בישיבה "רגילה".

נזכרתי במבוכה של מי שצריך ללכת ל"אויצר" ו"להיכנס לארון" בשביל להשלים בהיחבא פרשיותיו (באוברדרפט) עם הציבור, וחס ושלום שיעשה זאת על חשבון העיון הישיבתי הסוער וגועש בבית המדרש. הלא מעמדו הרי עשוי לרדת בין רגע מ"סידור מלא" ל"שני שליש", ה' ירחם.

אז מה עושים שם אלו שמתקשים? ממשיכים עם החיצוניות. שורדים. עד שלא...

וכשאתה כבר לא מסוגל, אין לך תמיד אפשרות לשנות פאזה, להוריד את הרף וללמוד חומש רש"י בביהמ"ד. אז צריך "לברוח", ללכת לפנימייה, לישון ולהתנתק מהעולם, לברוח הביתה או לשוטט עם חברים נוספים שכמוך, אחים לצרה.

זה מוליד עיוות של "הכל או כלום". או שאתה מתפקד ומושלם בתצוגת הראווה המפורסמת, או שאתה לא קיים על המפה, ומוטב שתפרוש.

למה רק בישיבה לנוער נושר, או שמא מוטב לקרוא להם "נוער מתחבר", אפשר להבין ש"מקומך אל תנח"? שגם אם אתה לא מסוגל ללמוד כעת גמרא בעיון, אתה לא צריך לברוח, אתה יכול לשנות פרופיל ולהתחבר בצורה אחרת היום?

מתי נראה גילוי הבנה כזה גם בישיבות רגילות ויוקרתיות? מתי נמצא תיווך מותאם ממקום כנה ואמיתי גם לנער שלא מבין ויש לו שאלות, כזה שהוא לא בהכרח מתחת לרמה אלא לרוב קצת מעל הרמה? ממתי נער כזה הוא גם "נער נושר"?

נשארתי גם אני עם שאלות קשות.

ההבדל שבין מסע לטיול

ספר במדבר מכיל בתוכו את המעמד הגדול ביותר של החיבור האנושי של האדם עם בוראו. מעמד שבו שמענו את הקולות וקיבלנו את תורת ישראל הנצחית לדורות.

זו התוצאה. ומה עם התהליך?

זה לא קרה ב"אולם" גדול ומרשים, במעמד גדולי הדור כולם על משב"קיהם, זה לא קרה למעגל קרוב ומצומצם של מלחכי פנכה ומקושרים לגפני ולליצמן...

זה קרה לכולם, זה קרה במדבר.

מתוך שממה, חיפוש עצמי, יובש, התמודדות עם קושי ותסכול, גילוי עצמי.

מעניין שדווקא המדבר הפך את החיבור והקשר לזיכרון משמעותי - "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך... לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

שם נמצא המבחן. במדבר, ב"ארץ לא זרועה". כשלא רואים תוצאות במקום.

את ההבדל בין "מסע" ל"טיול" אפשר לתאר כהבדל שבין ההנאה מהתוצאה בטיול, לבין הנאה ולמידה מהתהליך - במסע.

היטיב להגדיר זאת ידידי הרב יהודה דרורי: "בטיול אנו רואים מה שמדברים עליו, וב'מסע' אנו מדברים על מה שאנו רואים"...

זה לא רק משחק מילים מקורי. זו כנראה גם המשמעות האמיתית והעמוקה של מסע.

בטיול אתה מביט לצד ימין, היכן שהמדריך או מפת הדרכים מציגים לך את מגדל אייפל, גם אם "צד שמאל" מסקרן אותך לא פחות.

אך במסע אתה חי את המסע לאורכו ולרוחבו, מופתע ומסוקרן מכל אלמנט שבדרך, ולאחר מכן מנתח ומבין את המשמעות של זה לחיים העצמאים שלך.

מסע הגיבור

אחד המודלים המקצועיים טוען כי בכל אחד מאיתנו נמצא "גיבור" הרוצה לממש את היעוד שלו.

אז מהו "מסע הגיבור", ומיהו הגיבור?

מסע הגיבור הוא מודל לתהליך אימון והעצמה ייחודי לאנשים לא שגרתיים שמחפשים שינוי בחיים ומימוש עצמי, לאו דווקא ברמה של אפיק מקצועי לחיים, אלא גם ברמה האישית של "מה אני רוצה בעצמי שאהיה שלם איתו?".

מסע זה מתאים גם לדברים "גדולים" כאלה, וגם לדברים כביכול קטנים אך מהותיים לאותו אדם, לדוגמא עבודה על קידום פרויקט אישי ככתיבת ספר או גמילה מתכונת אופי מפריעה.

אחד הרעיונות הידועים הוא הדפוס הארכיטיפי של ההתפתחות האנושית המופיע גם בהתפתחות היחיד, דפוס שהפסיכולוג קארל יונג קרא לו אינדיבידואציה, עיקרון זה קיים גם בטכניקת מסע הגיבור עפ"י מחקרו של ג'וזף קמפבל, מייסד השיטה.

בסיפורי המיתולוגיה אפשר לזהות הרבה מסעות גיבורים, החל מהספרות התורנית היהודית וכלה בספרות המדע הבדיוני למינה: "מלחמת הכוכבים", "שר הטבעות", הארי פוטר ומטריקס.

"גיבור" הוא בעצם כל אחד מאיתנו שמקשיב לקריאה הפנימית של עצמו, גם (ובעיקר) אם זה מנוגד למה שהסביבה הקרובה חושבת כנכון ומוכן לצאת למסע הכרוך בהתמודדות עם מכשולים שעוד נכונים לו בדרך.

חשוב שיהיה מישהו לצידנו לסייע ובסופו של דבר כשנגיע למימוש העצמי נגלה שעברנו התפתחות אישית מעצימה, נהיה מאושרים ונשפיע גם על הסביבה שלנו לטובה.

הרעיון הבסיסי מתחיל מכך שיש שלושה נתיבים אפשריים בחיים  מהם אנחנו צריכים לבחור:

1. הנתיב השגרתי-נורמאלי – נתיב שבו אנשים עושים את מה שמצפים, מה שמקובל, וחיים את המיינסטרים "הנורמאלי".
2. הנתיב השלילי-  שבו אנשים מרגישים שה'נורמאלי' הזה לא מספיק להם ובניסיון לאזן את התחושה הזו הם פונים לדברים שפוגעים בהם כמו דחיית דברים, נשירה מהמסגרת, התמכרויות וסכנות שונות, סימפטומים של דכאון התמכרויות ובידוד חברתי.
3. נתיב החיפוש המשלים – חלק מהאנשים שמרגישים שהנורמאלי הזה לא מספיק להם בוחרים בו מכח האינרציה או מחויבות סביבתית להורים ולחברה, אך בליבם ישנה מודעות גבוהה וצורך ייחודי בהגשמה עצמית ומשמעות עומק, מעבר למה שהמסגרת יכולה להעניק להם– זהו הנתיב של הגיבור שלנו.

השלב הראשון במסע הגיבור הוא "הקריאה". בשלב זה אנחנו מרשים לעצמנו להבחין בקריאה לפעולה המתייחסת לזהות שלנו, משימה או מטרת חיים שלנו, סוג של התעוררות מעבר למציאות הידועה המקובעת והמקובלת.

בשלב זה ננסה להבין ולשאול סדרת שאלות כמו "מהו היעוד העמוק ביותר שלי?", "היכן אני מרגיש הכי חי?", "איך אדע שהגעתי ליעד שלי, שזה היעוד ושהוא ממומש?", "האם דחיתי את הקריאה הזו בעבר ואם כן מה היו התוצאות?", ונענה לקריאה.

השלב השני הוא המחויבות לקריאה – "לעבור את שומרי הסף". זהו השלב שבו אנחנו יכולים לבחור אם לקבל או להתעלם מהקריאה, לפעמים התעלמות מהקריאה יוצרת משבר או החרפת הבעיות בחיינו.

ברגע שאנחנו בוחרים להיענות לקריאה אנו יוצאים מ"איזור הנוחות" שלנו לעבר מטרה שנמצאת באזור חדש ולא וודאי.

כבר בשלב הזה עשויות לנקר בנו ספקות כמו "האם לא עשיתי טעות?", "אולי היה עדיף לי במצב הקודם, שם לא היה לי באמת טוב אבל היה מוכר וידוע?", "למה אני צריך את זה בכלל?".

"שומרי הסף" הם אותם פחדים וספקות פנימיים, קשיים שונים, אמונות מגבילות ו/או תגובת הסביבה השלילית כנגד היציאה למסע האישי שלנו.

זה השלב שבו עלינו לחבור לכל מה ומי שיכול להוות משאב שיעזור במסע (משפחה, חברים, זיכרונות, חוזקות, מודלים לחיקוי, דמיון מודרך וכו') – זהו הרגע הקריטי שבו מתבצעת המחויבות האמיתית שלנו והבחירה לעבור אל העולם החדש והאמיתי עבורנו מתרחשת כאן ועכשיו.

השלב השלישי - רכישת כלים ומיומנויות למסע. בעולם החדש יש חוקים חדשים שצריך ללמוד. פה הגיבור מסתייע בחונך כלשהו לעולם החדש, הוא נפתח למגוון האפשרויות החדשות ורוכש כישורי חיים ומיומנויות להגשמת הייעוד שלו.

בשלב זה בתוכנית אנחנו מתווכים את עצמנו לחונך שלנו, שישמש לנו כמנטור לחיים ומטרתו תהיה לתת כלים, ללמד ולהעשיר, כשבסופו של דבר הוא משאיר אותנו עצמאיים ומוכשרים למצב החדש. להבין מה אנחנו צריכים ללמוד, ולגלות מה האפשרויות שלנו.

שלב רביעי - זיהוי ומניעה של מכשולים ואתגרים עתידיים. המטרה בשלב זה היא לזהות אתגרים ומכשולים שעשויים להיות בדרך ולהפוך אותם למשאבים שיסייעו בהשגת הייעוד. הגיבור מפתח מצב של תכנון וסימולציה מראש שעוזרת לו להתמודד עם האתגר העתידי, להיות יותר מוכן אליו ולהצליח לענות לו.

לעיתים ה"שדים" הם השתקפות הפחדים שלנו והדברים שאנו רוצים להדחיק או להכחיש לדוגמא אמונות מגבילות כמו – "אני לא מסוגל", "לא מגיע לי ל…", עיוותי חשיבה אוטומטיים ועוד.

בשלב הזה אנחנו בוחנים את השדים והמפלצות שלנו וכיצד אנו יכולים לקבל ולהכיל אותם ולצמוח מזה.

השלב חמישי - השלמת המסע. בשלב זה המשאבים שרכשנו והטמענו עוזרים לנו להשלים את המסע.

בשלב זה אנחנו משתמשים בידע שצברנו בחניכה ונעזרים בכל המשאבים שבתוכנו ולצידנו, התמודדות אחרונה לסיום המסע ומימוש היעוד.

השלב שישי - החזרה אל הקהילה. בשלב הקריטי הזה הייעוד כבר נמצא ובתהליך של מימוש. כעת השינוי עובר לחיי היום יום, לחיברות מחודש עם חברת השווים הטבעית שממנה יצא הגיבור בנקודת המוצא שלו.

בשלב זה מתקיים שיתוף וסנכרון בין הידע והניסיון (ה"אוצר") שנצבר מהמסע, לבין קהילת המקור, ומתפתחת היכולת לתרום לאחר. בזה מושלם השינוי האישי ומגיע לידי מימושו בסיבה הטבעית שלו תוך כדי המשך אפיק צמיחה אישי ומתפתח שממשיך לתת ולהעניק הלאה לקהילה.

ב'מדבר החיים' הצחיח, כל אחד יכול להיות גיבור במסע של החיים שלו.

"רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע..." (אלברט אינשטיין).

הרב אבי אברהם הוא יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה.