"יש מקום מיוחד בשמיים לתפילתם של יתומים"; היוצר אלישיב כהן בראיון ראשון

"אחת התחנות שתרמו את התרומה המשמעותית ביותר ליצירה המוזיקלית שלי", אומר אלישיב כהן, 35, מוזיקאי יוצר, נשוי ואב לארבעה המתגורר בפרדס חנה, "היא 'כינור דוד', הישיבה התיכונית שבה למדתי. הישיבה נמצאת בישוב עטרת, אזור ביו"ש שהיו בו המון פיגועים. זמן קצר אחרי שהתחלתי ללמוד שם התחילה האינתיפאדה השנייה, ראש הישיבה שלי נפצע בפיגוע, וכן אנשים נוספים שהכרתי. אחד הפיגועים הקשים שהיו באזור היה כשמחבל עלה על אחת הגבעות, וירה על הכביש ומחסום החיילים מתחתיו. נהרגו לא מעט אנשים בפיגוע ההוא. לאחר שהעניינים נרגעו קיימו שם טקס לזכר הנופלים, והגענו, ההרכב שלי מהישיבה, לנגן שם. זה היה אירוע מאוד מרגש. שרנו שם את 'שמע ישראל' בעיבוד מיוחד של נאור כרמי. כמה שנים לאחר מכן, כשכבר הייתי נשוי, נסעתי שוב בכביש הזה, וחטפתי בעצמי פיגוע אבנים לא פשוט. אלה דברים שאי אפשר לשכוח, דברים שנשארים איתך תמיד".

השיחה הגואלת

"נולדתי בארצות הברית", מספר כהן. "אבא שלי היה מהנדס בחברה ישראלית שפעלה שם, וכשהייתי בן שנתיים חזרנו לארץ. לפני שחזרנו אבא שלי למד שחשוב ליישב את ארץ ישראל, אז השתקענו בבית אל. אמא שלי הייתה מורה למוזיקה, אז אפשר להגיד שממש גדלנו לתוכה. לאמא היה חשוב שכל האחים ילמדו מוזיקה, אבל איתי הקפידה במיוחד, כי כנראה שהיא ראתה שיש לי כישרון בתחום. לא הייתי תלמיד מצטיין בלשון המעטה, וכשהלכתי להיבחן לכיתה ט' בישיבות תיכוניות לא ידעתי איזו ישיבה תקבל אותי. כשהגעתי ל'כינור דוד', שהיא ישיבה תיכונית מוזיקלית, הם ביקשו את התעודה שלי אבל מרוב שהתביישתי להראות להם אותה אמרתי שלא הבאתי ואשלח להם בדואר. לא עברו כמה ימים, לא הספקתי לשלוח את התעודה, וכבר הודיעו לי שהתקבלתי לישיבה. הייתי כל כך מאושר, וברור שסגרתי שם".

מהם הדברים החשובים ביותר שספגת בישיבה?

"כמובן שגם למדנו הרבה תורה וספגנו ערכים, אבל אם מדברים על הקטע המוזיקלי אז אני יכול לומר שזה היה בית ספר מדהים למוזיקה. היו לנו שם מורים מעולים, וביניהם אהרון רזאל שהיה מראשוני האמנים במוזיקה היהודית, שכתב והלחין את השירים שלו. שם בישיבה התחלתי להלחין שירים, ראיתי שהשירים זוכים בכל מיני תחרויות, והבנתי שאני יודע להלחין. בנוסף לכך למדתי בישיבה לנגן על מגוון כלים, בעיקר סקסופון וגיטרה, וגם הבנתי שאני אוהב לשיר.

"אחרי שסיימתי שם עברתי לישיבת שבי חברון, ובמקביל המשכתי לנגן עם ההרכב שהיה לי בישיבה, ניגנו בעיקר בחתונות של אנשים שחיפשו להקות זולות. אחרי חצי שנה הבנתי שקשה לי לשבת כל היום, אז התגייסתי לשירות קרבי בנח"ל. בטירונות התעלפתי כמה פעמים ולכן הפסיקו להוריד אותי לשטח, ובבדיקות שעברתי גילו שיש לי בעיות עם קצב הלב. במשך כחצי שנה הייתי בבדיקות ובבית, הייתי לא מעט בטיפול נמרץ לב, וגם הייתי מאוד חלש וסבלתי מלחץ דם נמוך. בסופו של דבר, אחרי שנה וחצי בצבא, שחררו אותי. כל החברים שלי עדיין היו בצבא ולא ידעתי מה לעשות, אז החלטתי לטוס לשליחות מטעם 'תורה מציון' בממפיס, ארצות הברית. בבוקר לומדים תורה בכולל, ואחרי הצהריים לומדים בחברותות עם אנשי הקהילה ומלמדים יהדות ועברית".

אלישיב כהן - שבע פעמים:

נשמע חשוב, אך איך הייתה החזרה בישראל?

"החזרה הייתה ממש לא פשוטה. חזרתי לארץ בלי תוכניות מסודרות, וזה היה קשה מאוד. אני זוכר שירדתי מאחד הטרמפים בדרך הביתה, וממש התחלתי לבכות. לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי. עד לפני רגע הייתי מאוד עסוק, עם מעמד חשוב ואנשים שביקשו את עזרתי, ופתאום אתה מגיע לארץ ואף אחד לא מחכה לך. הייתי בחודש של חיפושים ומחשבות, ואז הגיעה השיחה הגואלת. ראש הכולל מממפיס התקשר ושאל אם אני רוצה לבוא עוד שנה. אמרתי לו ששנה זה הרבה, אבל חצי שנה זה אחלה. בנקודה הזו גם החלטתי שפעם הבאה שאחזור הכל יהיה הרבה יותר מאורגן".

(צילום: אלה אוזן)

עולם האמת

"החזרה השנייה לארץ אכן הייתה יותר מסודרת", ממשיך כהן. "התחלתי ללמוד לפסיכומטרי ולהדריך קבוצות של אמריקאים שבאו בארץ, ובתקופה ההיא עברתי המון פעמים ליד חנות פסנתרים בירושלים. למרות שאמא שלי הייתה מורה למוזיקה, לא היה לנו פסנתר בבית, והרגשתי שאנחנו חייבים לקנות. נכנסתי לחנות, ואמרתי למוכר שאני מחפש פסנתר באלפיים ש"ח. מדי פעם הייתי נכנס כדי לשמוע פסנתרים בתקציב הזה, אבל הם לא היו טובים כל כך. יום אחד כשעברתי ליד החנות המוכר לפתע קרא לי, הזמין אותי פנימה ואמר: 'יש לי משהו בשבילך. הוא אמנם עולה 4,500 ש"ח, אבל שווה כל שקל'. ניגנתי עליו וראיתי שהוא אכן איכותי, אבל כאמור לא היה לי את הסכום שהוא דרש. התקשרתי לאמא שלי, ידעתי שיש לה חולשה למוזיקה, וגם אמרתי לה שהג'וק שלי לנגינה הגיע בגללה, אז אמרתי לה שנקנה אותו הזה חצי חצי, וכשאחתן אקח אותו איתי. היא נתנה אישור והלכנו על זה. תקופה יחסית קצרה לאחר מכן הציעו לי להכיר את אשתי, ואחרי חצי שנה התחתנו".

איזה מקום תפסה המוזיקה בתקופה ההיא של חייך?

"בתקופה ההיא עזבתי את הלהקה הראשונה שלי, והצעתי לאחד מחברי הטובים, אלנתן שלום, שנקים להקה משלנו. וזה אכן מה שקרה. הקמנו את 'רוח צפונית', וזו להקה שרצה מדהים כבר עשר שנים. זמן קצר לאחר מכן אמא שלי חלתה במחלה הידועה, ושנה וחצי לאחר מכן נפטרה. היא הספיקה לשמוע אותי מנגן רק פעם אחת בחתונה. כשהיא חלתה גרנו בירושלים, אבל ידענו שמישהו צריך לגור לידה, אז עברנו לבית אל. בתקופה ההיא הרגשתי שאמנם סך הכל הולך לנו טוב עם החתונות, אבל חשבתי שהמוזיקה היא לא מקצוע לחיים. גם אמא שלי הרבה פעמים אמרה לי לא לעבוד בזה. בעקבות כך החלטתי ללמוד הנדסה, והאמנתי שזה ישמח אותה.

"זה אכן שימח אותה, אבל גם מזה היא כמעט לא הספיקה להנות. ובכלל, המחלה של אמא שלי הייתה מאוד קשה עבורי. למזלי היה לי הרבה מה לעשות אז, וילדה קטנה לגדל, אז לא שקעתי בעצבות. וגם בסופו של דבר החיים חזקים מהכל. ובכל זאת, זה היה מאוד כואב. לקראת הסוף כבר ממש ראיתי אותה קמלה, וזה היה קשה מאוד. שבועיים לפני שהיא נפטרה חזרתי מחתונה מאוחר בלילה וזרקו עלי אבנים בדרך, הגעתי הביתה כולי רועד. חשבתי שאני הולך למות. יום למחרת הייתי אמור לקום מוקדם בבוקר כדי להיות עם אמא ולהסיע אותה לטיפולים, אבל קמתי מאוחר ודוד שלי התקשר ושאל למה לא לקחתי אותה. הייתה לנו שיחה לא פשוטה, והוא אמר שנשארו לאמא חודשיים לחיות. זה משהו שקשה למוח לקלוט, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה התפרקתי מבכי. שהפנמתי את מה שהולך לקרות".

אלישיב כהן - בין ערביים:

אם כן, אני מניח שהשתדלתם להיפרד מאמא באופן מוגדר ומסודר.

"מה שסיפרתי עכשיו היה סביב ליל הסדר, והיה במשפחה דיבור על כך שזה ליל הסדר האחרון שלה, אז עשינו אותו כולנו יחד. בערב החג הלכתי לקניות עם אשתי, ואני זוכר שאמא ממש התעקשה שאבא שלי יחזיר לי את כל מה שהוצאנו. בלילה ההוא היא הלכה לישון ולא התעוררה. העניין הזה היה מאוד קשה, אבל גם הביא לתפנית מאוד גדולה וטובה בחיים שלי. יחד עם תחושת האובדן, הרגשתי שאני צריך להיות אמיתי ולא צריך לרצות יותר אף אחד. אמא שלי כבר בעולם האמת, וזהו, אין זיופים.

"התחלתי במסע של חיפושים אחרי הדבר הנכון, ובמסגרת כך עזבתי את לימודי ההנדסה ונרשמתי לתוכנית צוערים של השלטון המקומי ובלילות המשכתי לנגן באירועים, ותכננתי לאט לאט לעזוב את המוזיקה. סיימתי את התואר והתחלתי בעיריית טייבה כעוזר מנכ"ל פיתוח כלכלי, ושם הבנתי שעבודה במשרד זה לא בשבילי. זה היה יחסית מעניין, מתנחל שעובד בטייבה, אבל עדיין הרגשתי שזה לא בשבילי".

אני משער שבשלב הזה הרגשת סוף סוף חופשי ללכת עד הסוף עם מה שאתה אוהב באמת, עם המוזיקה.

"אכן, זה בדיוק מה שקרה. התחלתי לעשות כל מיני פעולות בתחום, ולפני שנתיים וחצי קיבלתי טלפון מחבר שהציע לי להקליט שיר באולפן שלו. ביקשתי ממנו שישלח את השיר, והוא אמר שהוא התכוון שאבוא עם שיר שלי. אמרתי לו שאין לי שירים כרגע, שהרבה שנים לא כתבתי והלחנתי, אבל זה הכניס אותי להתרגשות סביב הנושא. התיישבתי על הפסנתר שקניתי בזכות אמא, התמונה שלה הייתה עליו מול עיני, ויצא לי שיר שכולו שחרור מהעולם הקודם שהייתי בו וכניסה מחודשת לעולם המוזיקה. בזכות אמא שלי נכנסתי לעולם המוזיקה, והיא גם מאוד קשורה לחזרה שלי אליו. בסוף מה שתכננו להקליט לא יצא לפועל, אבל הרכבת כבר יצאה לדרך. זמן קצר לאחר מכן חבר נוסף הציע לי להקליט אצלו, והפעם זה קרה. מההקלטה הזו יצא השיר 'יותר שמח', שמדבר כמובן על אמי ז"ל.

"מספר חברים שלי שמעו את השיר, וביניהן חנן בן ארי שאמר לי שבכה כששמע אותו, והם אמרו לי שאני חייב להקליט את זה באופן מקצועי יותר והלכתי על זה. הקב"ה הקיף אותי במוזיקאים מדהימים, וזה קרה הרבה בזכותם. בתקופה ההיא בבקרים עבדתי בטייבה ובלילות בחתונות, אבל הגעתי למסקנה שאני חייב להחליט. ובחרתי במוזיקה. תמיד חשבתי שזה יהיה תחביב מהצד, אבל פתאום הבנתי שאני רוצה שזה יהיה הדבר האמיתי. בעקבות כך הגיע פרץ של יצירה, ומאז הוצאתי כמה וכמה שירים".

אלישיב כהן - ליבא:

בעקבות הבחירה שעשית, ובכלל, באילו אופנים אתה מרגיש שהקב"ה משפיע על יצירתך?

"הנוכחות של הקב"ה בחיי היא מאוד חזקה. גדלתי בבית שהו ההורים מאוד לה', וזה חלחל אלי. למשל, הרבה פעמים ראיתי את אבא שלי בוכה בתפילה. בזכותם אני גם, כמוהם, מדבר המון עם הקב"ה. ובכלל, מאז שאמא שלי נפטרה, אני מרגיש שיש לי בשמיים נציג אוהב. חבר שלי, שגם הוא חצי יתום, אמר לי שיש מקום מיוחד בשמיים לתפילתם של יתומים, ומאז הדיבור הזה הולך איתי. אני מתפלל לה' על הרבה דברים, וביניהם על כך שמה שאני אעשה יהיה נכון ומדויק ושאעשה הרבה נחת לקב"ה. זה מה שאני באמת רוצה בחיים.

"הרבה פעמים אני שואל את עצמי מה הקב"ה רוצה ממני, ואני מאמין שהוא רוצה שאעשה מוזיקה. החיבור לריבונו של עולם הוא מתנה גדולה עבורי. אנחנו חיים בעולם כל כך מבולבל, וממש חייבים אותו איתנו. חברים חילונים שלי אומרים לי: 'אני מקנא בך שיש לך את הדבר הזה, שיש לך משהו להיאחז בו'. נכון שלפעמים שמירת המצוות מביאה גם קשיים, אבל זו עדיין מתנה גדולה. הקב"ה מלווה אותי בכל צעד, ואני ממש מרגיש את זה. הרבה פעמים אנחנו לא יכולים לדעת מה ה' רוצה מאיתנו, אבל עלינו להקשיב לתוכנו פנימה, ולעשות את מה שמרגיש נכון ונאמן להלכה. החיבור לה' מעניק לי המון שלווה וביטחון, ואני מקווה שהוא רק ילך ויגדל".

אלישיב כהן - הביתה: