"כל רגע בחיים לצידך אבא, היה נס": שי גולדן נפרד מאביו המאמץ, בפוסט קורע לב

"אַבָּא", הוא פותח וכותב. "באפריל 1977 נכנסת לחיי בפעם הראשונה. ולחיי רן. אתה ואמא שלך. הפגישה הראשונה שלנו הייתה בבית היתומים שבו רן ואני היינו בני שש. אני הייתי בן שש. רן בן 7. אתה בן 44 ואמא בת 43. ארבעה זרים. שני מבוגרים ושני ילדים. היינו יתומים. היינו ארבעה יתומים כשהכרנו לראשונה. זרים גמורים. שני כוכבי לכת שנפגשו באמצע השמיים, כל כוכב, כל זוג ומסלולו בחלל ומסלולו בגורל. והנה: פגישה.

"וכאשר נטלת אותנו מהמוסד והכנסת אותנו לביתך ולחייך, לא ידענו. היינו רק ילדים. לא ידענו שכל הרצון של אמא ושלך היה לשמוע קול של ילדים, ולהרגיש את המילים 'אמא' ו'אבא'. לא רק להיות; רציתם גם להרגיש אמא ואבא.

"אתה יודע, בעברית - השפה שבה כל כך קשה - יש משפט: "לא בוחרים משפחה". אבל יש לנו את הבחירה שלנו. ארבעתנו. אתם - ההורים שלנו. ואנחנו - בניכם. זה לא קרה בדקה הראשונה. משפחה היא עבודת אריגה מורכבת, מסובכת ורגישה מאוד; יצירת אמנות של אהבה. אולי המעשה הנשגב ביותר שאדם יכול לעשות כאן, בעולם הזה. והיית אמן, אבא. שלטת באמנות האהבה, גם כשלא הבנת עד כמה ואפילו למה, מה שעשית היה מעשה אהבה בריא. ובזכותך ובזכות אמא למדנו את מעשה האהבה.

"זו זכות גדולה, אבא, ללמד ילדים שידעו רק צער, ונטישה, וחשדנות, ופגיעה, ועלבון ובדידות – מהי אהבה. במילים, במעשים, בחיבוקים, בנשיקות, במסירות לאין שיעור, בנוכחות תמיד, בהקרבות האדירות שהקרבת ובמחירים הגבוהים ששילמת. לימדתם אותנו, אמא ואתה, מהי אהבה. שווה בנפשך, שני ילדים שהעולם כמעט הרס את נפשם; שני ילדים שלא ידעו בכלל מה זה להיות נאהבים, ואיך לעשות את זה ואיך לאהוב את זה בכל מקרה. הצלחת ללמד אהבה את שני הילדים האלה. תקשיב לי, אבא: זה דבר מאוד מאוד גדול, מה שאתה ואמא עשיתם. באמת עניין גדול מאוד.

אני חושב שאם היו שואלים אותך אז ב-1977, מה רוצים מהמסע הזה שאתה ואמא עשיתם עם עצמכם, הייתם אומרים: "להיות אבא". להרגיש כמו אבא. להרגיש כמו אבא באמת.

"ואני חושב, אבא, שגם אנחנו רצינו להרגיש ילדים של מישהו. של אמא. של אבא. להרגיש כמו ילדים. ילדים באמת. נולדנו להורים, בטח, אבל היינו יתומים. ההורים שלנו לא רצו אותנו. זה סיפור ארוך ומסובך, אתה יודע. הילד שהבאת לעולם מת בגיל צעיר, והנה, ב ארץ זרה, שבה שפה אחרת,מנהגים אחרים ומוזיקה מיוחדת. בארץ הזרה הזו, במרחק אלפי קילומטרים מילדותך, התרבות שלך, הסיפור שלך, השפה שלך, האסונות שלך - מצאת שני ילדים.

"ילדים של אישה אחרת. ילדים זרים. והפכת אותם לשלך. בחרת בנו, אבא. בחרת בי מהרגע הראשון. אני זוכר. הרגשתי שראיתי את זה בעיניים הכחולות היפות שלך. כבר במבט ראשון. ולקח לנו זמן לבחור בך. להאמין. לבטוח. להרגיש אמונה באפשרות של קיומו של אלוהים. להאמין בבני אדם. להאמין במין האנושי עצמו. אתה יודע, ניסים קורים לפעמים מהר ולפעמים לאט. לפעמים הם גלויים וברורים, ולפעמים הם זוחלים ומושכים ונסחפים לאט ולוחשים. הנס שלנו היה הילוך איטי. הנס של נשימות ארוכות וממושכות. נס שדרש איפוק וסבלנות ואמונה. אבל כל רגע בחיים האלה לצידך, חשוב שתדע אבא, היה נס.

"האישה הזו אולי נתנה לנו חיים וגוף, אבל אתה הצלת את חיינו. הקדשתם את חייכם ואת כולכם לנו ולכל הדברים שהורים צריכים להקדיש לילדים. "מסור" היא מילה יפה. מסתתרת בה קדושה. עבודת קודש חבויה בה. בלי לדעת, אבא, שירתת את אלוהים. לתפארת, אבי. ממש לתפארת. אתה יודע, טאטוש, אני אדם מאוד מאוד מאמין. והסיבה לכך היא אתה ואמא, אז אתה יודע, אתה חייב להודות שזה קצת אירוני. ידעתי את קיומו של ה', כשידעתי ש - כבר בילדותי - שלא יד המקרה היא ששלחה אותך אלינו; זו לא יד המקרה הזו שהזמינה אותנו אליך. זו הייתה יד אלוהים.

"צחוק הגורל הוא, מן הסתם, שלא האמנת באלוהים. נטשת אותו בשואה כילד, ובכל פעם שרן, או אני, דיברנו על אלוהים - מבט כועס. "אתה ואלוהים שלך", אמרת. אתה ואלוהים שלך. אני זוכר שאמרתי לך פעם, "אולי אתה לא מאמין באלוהים, אבל אלוהים מאמין בך". ואני חייב להגיד לך שבשבילי אתה ואמא הייתם ההוכחה שמצאתי, כאן עלי אדמות, שיש אלוהים, ושהוא טוב, וחכם, ורגיש, ויודע לסובב את החיים בצורה מופלאה באמת. 

"אז עכשיו, כשכבר פגשת את אלוקים, אני משוכנע שהוא סולח לך ואוהב אותך ומאמין בך וגאה בך מאוד. גאה כמו שאב גאה בבנו. אני יודע. אני מודע לזה. הוא סולח ואוהב - כי ברא אותך בצלמו, וגם כי אני מצאתי אותו. הוא התקיים בך, ובאמצעותך, בי. אז תודה שגילית לי את אלוקים. תודה שהראית לי אנושיות. תודה שלימדת אותי מה זה חסד, מה טוב, ואיך האור מתגלה בדרכים, ובאנשים, ובחיים עצמם - גם כשלפעמים זה מרגיש כאילו החושך שולט בהם".