זו כוס להאכלת התרנגולים, או כלי יקר ערך על שולחנו של המלך?

בפינה נידחת במדבר שומם, התגורר לו ערבי בנחלת אבותיו. הייתה זו אדמה צחיחה, ובזיעת אפו עמל עד שהאדמה הראתה לו פנים שוחקות, הצמיחה פריה ונתנה את יבולה.

הערבי לא זז מאדמתו. הוא לא ראה פני ישוב עירוני מעולם, ולא היה לו מושג כלשהו מחיים תרבותיים. הוא ידע רק שמים וארץ, ביתו, שהיה ספק דירה ספק מאורה, רפת עם כמה פרות חולבות, לול של תרנגולים ושדה בה עמל יומם וליל. יותר מזה לא ידע ואף לא ביקש לדעת.

יום אחד חרש הערבי את אדמתו כדרכו, והנה נתקעה המחרשה באבן שהתרוממה עם חדירה הלהב, ובור נפער לפניו. מתוך סקרנותו הוא נבר שם, וכדרכם של סיפורי המעשיות, התגלה לפניו מטמון: אוצר של זהב וכלי נוי משובצים ביהלומים ואבני חן.

הוא העמיס את האוצר היקר על חמורו והעבירו לביתו.

* * *

ובביתו, קרא הערבי לאשתו וילדיו לחזות באוצר הבלום שהגיע לידו מן אללה, לבטח ירושה מאבות אבותיו.

בני הבית התיישבו סביב השולחן, ובעל הבית הוציא מהשק ארגז מרהיב עין.

"מה עושים עם זה?", שאלה אשתו.

"נו, פאטמה", נענה בעלה בחיוך חסר שן, "את הרי אישה חכמה. איך לא תביני בעצמך שבארגז המיוחד הזה ודאי שמים תבן לחמורים?"...

לאחר מכן הוא הוציא סלסלה שזורה חוטי זהב, עליה טס זהב רקוע בציורים נהדרים.

"ומה עושים עם זה?", שאלה פאטמה.

"ודאי תולים על ראש הסוס, עם מזונו בפנים", השיב המשופם חסר השן.

אשתו שבעה נחת מפקחותו, כיצד הוא יודע להתאים כל כלי לתכליתו.

את כוסות הזהב המשובצות ביהלומים הוא ייעד לתרנגולים, לכל תרנגול כוס משלו, ואת שרשרת הזהב הועיד לצמד הבקר, להדק את העול היטב.

הדבר האחרון היה מטיל זהב עגול וכבד.

ניצב לו הערבי מול המטיל, מרכז את כל מחשבותיו להשכיל מה ניתן לעשות בו; הן כל החי אשר ברפת ובשדה כבר מסודרים עם תכשיטים מתאימים.

"זה חסר כל ערך", אמר בחצי אנחה.

"מדוע תאמר כך, בעלי החכם?", ננערה אשתו עם רעיון מקורי, "איך לא תבין שזה בדיוק בשביל הגבינה, ללחוץ עליה שיצאו מימיה!"...

"אכן, אשת חיל את אשתי היקרה", אמר וחיוכו המתרחב חשף עוד כמה שיניים חסרות.

לימים עבר במקום אחד ממשרתי המלך, ולהפתעתו הבחין באוצר המיוחד המפוזר על שטח האדמה, על הפרות, החמורים והתרנגולים.

בשובו הוא סיפר על כך למלך, וזה שלח את שרו להציע לערבי מחיר.

"מה למלך ולכלים הללו?", התפלא הערבי באוזני השר, "וכי חורש הוא בשוורים, מאכיל תרנגולים או כובש גבינה?".

צחק השר ואמר: "אקחם עתה, ומחר תבוא אל המלך ותקבל בעדם הון רב".

למחרת הגיע הערבי אל הארמון והופתע לראות את הקערה ניצבת בכבוד על שולחן המלך, לפניה הכוסות המשובצות מלאות יין אדום, ולצדה הארגז המוכסף מלא דברי מאפה לכבוד המסובים. שרשרת הזהב נתלתה בכיסא המלך, ומטיל הזהב הונח על גבי שולחן מיוחד בפינה, ומספר חוקרים עמדו סביבה נפעמים מעבודת הפיסול האמנותית שעליה.

הערבי חש עצמו מבויש מ"פקחותו", היאך הסכין לשים דברים יקרי ערך אלה ברפת ולול.

* * *

בטרם נצחק על בן דודנו, נתהה לעצמנו אם איננו נוהגים כמותו.

רמ"ח איברים נתן לנו בורא העולם - מח, עיניים, אוזניים, פה, ידיים, רגליים - תכשיטים יקרים מפז לפאר את חיינו ואת עולמו של הקב"ה (ברכות סד ע"א).

ומה אנחנו עושים עם התכשיטים הללו?

הבה נוציאם מן הרפת, נרחצם מן הלכלוך, נקפיד להשתמש בהם כראוי ונעמידם במקום הנכון אשר הועיד להם אלוקינו בתורתו הקדושה.