למה אנחנו חותרים למושלמות ולפרפקציוניזם? הכל מתחיל בילדות

לעיתים נדמה לו לאדם שמאורעות חייו חולפים להם בו ברגע שהם הסתיימו, מציאותית ועובדתית. אך למעשה, באופן תת הכרתי נרשמים ונזכרים אצלו כל אותן החוויות שחווה, בין לטוב ובין למוטב. ולא רק בטראומות עסקינן, אלא גם באותן מסקנות שהסיק לעצמו אודות עצמו עת נחשף לסיטואציה כזו או אחרת.

הכל מתועד ללא התערבותו, ללא שליטתו ואף יותר מכך - ללא ידיעתו.

כאשר אדם נחשף בילדותו לביקורת קשה ונוקבת, כאשר הוא "נהנה" מטון הורי דורש, סמכותי ומנהל שאינו לוקח בחשבון גם את מקומו כילד, סביר להניח כי יפתח תחושת כישלון סמויה באופן תת הכרתי שלו אודות עצמו.

ביקורת יכולה בנקל להקטין את ערכי בעיני, במיוחד שהיא נשמעת ממי שאמור לתת בי אמון ולנסוך בי את התחושה שאני שווה, יחיד ומיוחד.

הדימוי העצמי שלי יכול להינזק קשות, במיוחד לאור העובדה שאני לא מקבל שום משוב חיובי לאזן את תחושת הריקנות או הכישלון שיצרה בי הביקורת.

חשוב להבין שילד, בשנותיו הראשונות, למד הרבה אודות עצמו, מהותו וערכו, דרך האופן בו הוא תופס כיצד הוא נתפס תדמיתית בעיני הוריו.

כשם שהוא לומד דרך הוריו לזהות חפצים בחלל ולקרוא להם בשמם, כך הוא למד דרך הוריו לדעת ולהכיר את אודותיו.

עד היכן מגיעה ידה של ביקורת הרסנית בחייו, ומה הקשר בינה לבין הנטייה לפרפקציוניזם?

הפרפקציוניזם הוא למעשה דרישה פנימית שלי מעצמי להישגיות ולמושלמות גבוהה, לעיתים הרבה יותר מיכולותי ומכוחותי.

שורשה נעוץ במחשבה הסמויה שלי אודות עצמי שאני חלש, חסר תקנה, לא יוצלח ושאר תובנות שליליות, פרי ידה של הביקורת שספגתי בקטנותי, בד בבד עם זו שפיתחתי גם באופן עצמאי אודות עצמי.

התובנות השליליות הללו מצטרפות לקודמות להן, אותן אני נושא עוד מימי קטנותי, ואט אט משתרשת בי התפיסה שאני כישלון חרוץ, בד בבד עם התחושה שזו התובנה שגם הסביבה מחזיקה בה אודותי.

כעת כל מה שנותר לי הוא להוכיח את חפותי, ומכאן אני מתחיל במסע התאמצות ארוך, נוקשה, תובעני, מעייף ומתיש, שכל המנוע המניע אותו הוא הדימוי העצמי השלילי שלי אודות עצמי, מה שאומר שהמניע שלי ליצירת דימוי עצמי וחזק בעיני הסביבה - הוא דווקא האחיזה בתפיסה שאני חלש.

בתת הכרתי אינני מסוגל לקבל ביקורת או להכיר בטעיות שאני עושה, משום שהן מסמלות את אי היותי לא מוצלח ואת אי שביעות רצונה של הסביבה ממני. אני לא מגיב לה עניינית, אלא לוקח אותה באופן אישי, שכן היא מולידה בי תחושת אשמה וכישלון.

הדרך בה אני בוחר להימנע ממצבים אלו קשורה בהקדמות ובהכנות שאני דורש מעצמי לעשות לפני כל ביצוע פעולה, ובשימור המנגנון המחשבתי המורה לי לבצע כל פעולה בשלמותה. אני למעשה קובע לעצמי רף ציפיות גבוה מאוד, שספק אם אחרים היו נוסקים עד אליו.

את ההצלחה אני מנכס אלי, שכן הפעלתי את מירב השליטה שאני יכול וסגרתי את כל הפינות כדי להוביל עצמי לתוצאה הרצויה. אבל דא עקא, שגם את הכשלון אני מנכס אלי, והניסיון כאמור להימנע עם כל מפגש עמו לא מאפשר לי לדעת להתמודד בצורה נכונה עם מציאות משתנה. במקום הזה אין גמישות, גם לא מחשבתית. יש כללים נוקשים וחוסר חמלה כלפי עצמי, והללו, כאמור, לא מותירים מקום לטעויות, למרות האמת - שהן נתפסות כבלתי נשלטות וכאנושיות.

זאת ועוד: בגלל שהעובדה שהרצון למושלמות מתבסס על עצם ההכרה שאני חלש ולא שווה, הרי שמתקבע בי רצון תמידי להוכיח לעצמי ולאחר שאני יותר שווה ממנו. ואם האחר הוא X, הרי שאני גוזר על עצמי להיות X+. כגודל תחושת הכשלון שבי - כך גודל החתירה למושלמות, והמאמץ אותו אני משקיע בדרך להשגתה.

ההבנה כי אני אחד יחיד ומיוחד, וניחן בכוחות ויכולות הייחודיים רק לי, תפחית עד למאוד את הצורך שלי להאפיל על האחר, לבחון עצמי תוך השוואה אליו ולהרגיש ולחתור למושלמות.

היא תאפשר לי לנהוג בחמלה עם עצמי ולקבל עצמי, גם ובעיקר לאור טעויותי, היא תגרום לי להבין שגם אם שגיתי - זה לא מוריד או מעלה כהוא זה מיכולותי, מה שיוריד את הצורך שלי בשליטה על המציאות וברצון שהכל ילך כפי חפצי.

כי באמת אין זה ראוי לרצות להיות מושלם, אלא שלם, עם כל החלקים שבקרבי - הטובים והטובים פחות.

ענבל אלחייאני היא מטפלת מוסמכת ב NLP, מיינדפולנס ודמיון מודרך.