פרשת נשא: כל אדם הוא "אדם הראשון"

פרשת נשא עוסקת בין היתר בקרבנות נשיאי השבטים שהוקרבו בחנוכת המשכן.

"וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו, וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו, וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים. וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי השם שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר, עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד, וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ז', א'-ד'). הנשיאים באו ביחד למשכן במחשבה שכולם יקריבו באותו היום, אולם הקדוש ברוך הוא הורה למשה שכל נשיא יקריב ביום אחר, בזה אחר זה.

שנים עשר הנשיאים הקריבו את אותם הקרבנות בדיוק, כל נשיא בתורו, יום אחר יום, החל מראש חודש ניסן ועד י"ב בניסן (לפי רוב הדעות). התורה מפרטת מה הם הקריבו: "וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה. כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת. פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר, אַיִל אֶחָד, כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה. שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת. וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם, אֵילִם חֲמִשָּׁה, עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה".

תורת הקרבנות היא מהעולמות הגבוהים ביותר. כל קרבן מותאם בדיוק רב למטרה אשר לשמה הוא מוקרב, וההשפעה שלו עצומה ביותר. אין ספק שקרבנות הנשיאים התאימו לרגע הנשגב של חנוכת המשכן, אשר שקול כנגד העולם - "ללמדך שהמשכן שקול כנגד כל העולם וכנגד יצירת האדם שהוא עולם קטן" (תנחומא פקודי פרק ג), ורש"י מביא בשם רבי משה הדרשן הסבר לקרבנות הנשיאים. כדאי לעיין בדבריו בפנים ולראות שהקרבנות היו מכוונים כנגד יסודות היהדות - אדם הראשון, נח, התורה, תרי"ג המצוות, האבות הקדושים, משה ואהרן, חמישה חומשי תורה, עשרת הדברות ועוד.

לאור האמור, נבין את העניין הבא.

למרות העובדה שקרבנות הנשיאים היו זהים לחלוטין, התורה מפרטת ומזכירה באופן פרטני כל נשיא ונשיא ואת הקרבנות שהוא הקריב ביומו. השאלה שנשאלת היא – מדוע לפרט ולהאריך? בדרך כלל התורה מצמצמת במילים, והלכות שלימות כדוגמת הלכות שבת, שחיטה ומצוות יסודיות רבות, כתובות במילים ספורות ובקצרה רבה, וכאן – התורה מרחיבה את הדיבור ומפרטת באופן שמעורר תמיהה.

הרמב"ן מביא שני תירוצים: "והנכון בטעם הכתוב, כי הקדוש ברוך הוא חולק כבוד ליראיו, וכמו שאמר 'כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד' (שמואל א', ב', ל'). והנה, הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחברו... אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון "זה קרבן נחשון בן עמינדב" ויאמר 'וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו', כי יהיה זה קיצור בכבוד האחרים, ואחרי כן חזר וכללם להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך".

הקדוש ברוך הוא רוצה לכבד כל נשיא ונשיא באופן שווה, ולכן התורה מזכירה אצל כל אחד את הקרבנות שהוא הביא.

זהו מוסר השכל חשוב לחיים שלנו – אל לנו לקצר כשאנו מגיעים לכבוד הזולת. להיפך, עלינו להאריך בכבודו ולא לחסוך במילים.

הרמב"ן מעמיק יותר: "ועוד בזה טעם אחר במדרשם, כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור (כלומר הקרבנות הספציפיים האלה), אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד, וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו... וכן מצאו שם במדרש, בכל שבט ושבט טעם מיוחד בקרבנו ובשיעורי הקרבן, ולכך השווה אותם הכתוב לפרט כל אחד בעצמו, כאילו לא הוזכר האחר, ואחרי כן כללם כאחד לרמוז, כי בעת אחת עלה במחשבתם להקריב החנוכה ולא קדם אחד לחברו במחשבה, ולא בהבאה לפני המשכן, ועל זה הזכירם הכתוב לכולם בהשוואה".

פלא ממש. כל נשיא ונשיא הגיעו על ידי רוח קודשם ודעת התורה שבתוכם להבנה ולמסקנה, שעליהם להקריב את הקרבנות הספציפיים שהם אכן הקריבו, ומה שמדהים הוא, שכולם הגיעו למסקנה דומה אולם מסיבות שונות! לכל נשיא הייתה סיבה פרטית ועצמאית למה עליו להקריב דווקא את סוגי הקרבנות הללו, והסיבות העצמאיות והשונות של כל נשיא ונשיא הובילו לאותה מסקנה. לדברי הרמב"ן, כיוון שלכל נשיא הייתה סיבה עצמאית שונה משל חברו, התורה כותבת כל נשיא בפני עצמו כדי להדגיש שכל אחד הקריב מכל הלב ומעומק דעתו, כך שכל הקרבה נחשבת כאילו היא יחידה ואין בלתה.

זהו מוסר השכל נוסף עבורנו – "הרואה אוכלוסי ישראל אומר 'ברוך חכם הרזים', שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה" (ברכות נח ע"א). רש"י מבאר: "חכם הרזים - היודע מה שבלב כל אלו". אולי לנו נראה שכולם אותו דבר, אולם אלוקים יודע את הרז והייחודיות של כל אדם ואדם.

כל אחד הוא עולם ומלואו, ולכל אחד יש "פרשה בתורה". לכל אחד יש את החלק העצמאי שלו בפאזל של העולם, ועליו לגלות אותו ולהביא אותו לידי ביטוי בתמונה הכוללת. כאמור, קערת הכסף שהביאו הנשיאים מכוונת כנגד אדם הראשון – כי בעיניים של הקדוש ברוך הוא כל אדם הוא "אדם הראשון". 

התלמוד כותב: "מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אטו (האם) חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר, אף על פי שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה. אמר אמימר, וחכם עדיף מנביא, שנאמר (תהלים צ, יב) ונביא לבב חכמה, מי נתלה במי? הוי אומר קטן נתלה בגדול" (בבא בתר איב). הרמב"ן על התלמוד שם כותב: "אף על פי שניטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא ניטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם...". נביא, מרוב קדושתו הוא זוכה להיות מעין "צינור" להעברת דבר השם, אולם לא תמיד הוא יודע להסביר את סיבת הדברים, חכם לעומת זאת, מגיע ל"דבר האלוקים" מכוח חכמת התורה שבו. מפליא לראות כיצד הנשיאים הגיעו אל אותה נקודת האמת, כל אחד מכיוון אחר (ניתן לעיין בדברי רבי ירוחם ממיר בספרו "דעת תורה", שם הוא מקביל את קרבנות הנשיאים לתרגום השבעים, בו כל אחד משבעים ושנים החכמים שינו על דעת עצמם את אותן המילים בדיוק, מכוח השכל הישר וחכמת התורה).

"הנה זה וודאי מן הפלאים היותר גדולים, לראות טוב ישרותם ורוח קודשם כולם, לבוא אל דרך אחד, והתורה וודאי משתבחת עמהם והיא תהילה וודאי" (רבי ירוחם ממיר).

יש תכנית אלוקית והיא בסופו של דבר תצא אל הפועל. כשאדם זוכה, המחשבות שלו מתואמות עם המחשבות של בורא עולם, וכשאדם עדיין לא זוכה, הוא חושב משהו אחד ובורא עולם מוציא לפועל משהו אחר.

הבה נזכור את שלושת הנקודות הללו: נאריך בכבודם של האחרים, נזכור שכל אדם הוא "אדם הראשון" מבחינת הייחודיות שלו ויש לו סוד משלו, ונדע שכל אחד מאתנו יכול לזכות לכוון במחשבותיו למחשבות הקדוש ברוך הוא, באמצעות חכמת התורה.