סיון רהב מאיר: חג השבועות הוא ההזדמנות לקשר ישיר עם הדבר עצמו, עם התורה

התורה

זה סוד גדול. רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל, היה רב ומקובל ומשורר. לפני כארבע מאות שנה כתב בספרו החשוב "מסילת ישרים" שהוא רוצה לגלות לנו, הקוראים, סוד. והנה הוא: "ואודיעך סוד גדול: כל אחד נוטל חלקו בתורה, ונמצא שהר סיני אינו נשלם אלא כשכל אחד בא לעולם וגילה את חלקו. ואם כן, מי שבא לעולם ולא נשתדל בתורה לגלות חלקו, איך התורה נשלמת?".

ובמילים שלנו, הנה הסקופ שמתגלה כאן: לכל אחד יש חלק משלו בתורה. כל אחד והקשר שלו, הלימוד שלו, הנגיעה האישית והמיוחדת שלו בתורת הנצח. אי אפשר להעתיק שיעורי בית. אי אפשר להסתפק בכך שאחרים לומדים תורה. כל אחד צריך להוסיף את טביעת האצבע שלו, את האור החד-פעמי שלו.

חג השבועות, חג מתן תורה, בא להזכיר לנו את הסוד הגדול הזה, כי כל השנה משכיחים אותו מאיתנו.

השר והעיתונאי אורי אורבך ז"ל, כתב על כך פעם בצורה נפלאה: "מדהים להיווכח עד כמה הדיבור על יהדות במדינת היהודים הוא כה קצר-רוח, כה חסר ושטחי. מתערבל תמיד סביב ההתכתשויות: פה כרזה לא צנועה, כאן מאבק שבת, ושם איזו תגרה פרלמנטרית על חוקי מעמד אישי. אם רק אומרים 'יהדות' בזירה הציבורית, ההקשר הוא לסכסוך הדתי-חילוני, או ליחסי דת ומדינה. כמעט לא מדברים על יחסי היהדות והיהודים... הנה כמה מילים שאנחנו לא מפסיקים לשמוע כשאנחנו מדברים על יהדות: חרם, עימות, מחאה, קיפוח, כפייה, איסורים, ממסד. הנה כמה מילים שלא ידענו או שכחנו על היהדות שלנו: רגש, חוויה, הזדהות, לימוד, צדק, ארץ, זיכרון, געגוע, המשכיות. אלו מילים מתאימות לכם יותר? איך אתה רוצה את היהדות שלך?".

חג השבועות הוא ההזדמנות לקשר ישיר – קשר עוקף פוליטיקה, עוקף כנסת, עוקף רשתות – עם הדבר עצמו, עם התורה. מאות אלפים ישתתפו בתיקון ליל שבועות וילמדו כל הלילה, אבל כל אחד יכול גם להושיט יד ולהוריד מהמדף ספר, ופשוט לקרוא ולגלות את הסוד הגדול.

עשרת הדברות

בבוקר חג השבועות, ביום ראשון בבוקר, נהוג להביא אפילו את הילדים הקטנים לבתי הכנסת, כדי לשמוע את קריאת עשרת הדברות. בתנועת חב"ד מקריאים את עשרת הדברות בגני שעשועים, פארקים ועוד שלל מקומות, בשלל שעות.

רק השנה שמתי לב מהי המילה שחוזרת על עצמה הכי הרבה בטקסט המכונן הזה, שהפך בסיס לתרבות העולמית. המילה היא "לא". היא חוזרת שם 13 פעמים. יותר ממספר הדברות.

לא תרצח, לא תגנוב, לא תנאף, לא תחמוד, לא תעשה לך פסל וכל תמונה, לא תעשה כל מלאכה (בשבת) ועוד ועוד. זו לא מגילת זכויות האדם, אלא מגילת חובות האדם. לא מה מגיע לי, אלא במה אני מחויב כלפי הזולת. הבסיס לקיום האנושי הוא גבולות, הוא במה שלא עושים.

נדמה לי שהמסר אקטואלי מאוד לימינו, לעידן שהולך והופך חסר גבולות. בעולם הליברלי, לפעמים נדמה שכל הפרסומות, הסדרות והקמפיינים משדרים לנו בדיוק להיפך: תנאף! תחמוד! תעשה לך פסל!

חג השבועות הוא הזדמנות להיזכר במעמד הר סיני ובמילה הפשוטה "לא". מספרים על רב אחד שהגיע פעם לקהילה יהודית מתבוללת למדי בארצות הברית, ושמע מהם על מבצעי סיוע לפליטים, על התנדבויות תחת הכותרת "תיקון עולם", על מאבק באקלים. כל זה טוב ויפה, הוא אמר להם, סיפרתם לי מה אתם כן עושים, אבל האם יש משהו שאתם לא עושים? האם יש משהו שיהודי לא אוכל, לא צופה בו, לא עושה בשבת?

המשורר חיים נחמן ביאליק התלונן כבר במאה הקודמת על היחס המודרני כלפי המגבלות ה"עתיקות" האלה, וממש ביקש להחזיר את ה"לא" אל חיינו: "הולכת ונבראת מין יהדות של רשות... שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חיבה פנימית – כל דברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופן עשייה, עשייה קשה כברזל, חובה... בואו והעמידו עלינו מצוות!".

מאכלי חלב

לא, זה לא עניין ש"תנובה" או "טרה" המציאו, וגם לא מועצת החלב. כבר בימי הביניים פורסמו עדויות על אכילת דבש וחלב בחג, מאכלים שרומזים למתיקות ולעריבות התורה. בשיר השירים נאמר "דבש וחלב תחת לשונך" ועל הארץ שלנו הרי נאמר "ארץ זבת חלב ודבש".

זו לא הלכה מקודשת לאכול עוגת גבינה בחג, אבל זה בהחלט מנהג. עוד מנהג הוא לקשט את הבתים ואת בתי הכנסת בצמחייה, ולערוך טקסי ביכורים, זכר לעלייה לרגל עם הביכורים בימי המקדש. כל אלה הם מנהגים, לא מצוות.

אז מה המצווה של שבועות? כדאי לשים לב שחג השבועות שונה בכך מפסח ומסוכות, שני החגים האחרים שמרכיבים יחד את שלושת הרגלים. בפסח - המצה היא הכוכבת המרכזית. בחג הסוכות הסוכה היא לב החג. מה המצווה המוחשית של שבועות? אין מצווה כזו. פרשנינו מסבירים שזה חג שבו העיקר הוא פשוט להתחבר למתן תורה, בלי מצה ובלי סוכה, עמוק בלב. חג שמח.