שווה סיפור: טסט לחיים

כבר מגיל קטן הייתי מחולל בעיות. האופי המרדן והעיקש עם הצורך בשליטה מליאה על כל סביבתי, הפכה אותי לילד לא קל, בלשון המעטה. הורי לעסו מרורים איתי. היתה לי כריזמה שלא מביישת מדינאי דגול, ניהלתי ביד רמה את הגן, את בית ספר ואת התיכון. לי זה נתן נקודות כוח אבל לממונים עלי זה רק הגביר את הצרות שהיו, כפי שאמרתי, לא פשוטות בעליל.

בנוסף לכל אלה, אבי לא היה אדם חזק. הוא די נבהל ממני, והיה מניח לי לעשות כרצוני, לא מתוך בחירה, אלא שהוא לא הצליח למצוא דרך לתקשר ולאכוף עלי סמכות.

אם היתה מישהי שעוד "יכלה עלי" קצת, זו היתה אמא שלי. ממנה די נזהרתי, שוב, יחסית. היא היתה הדמות הכי קרובה אלי שהצליחה לאכוף מעט סמכות עלי. לא שזה עזר לה הרבה, כי לרוב לא הייתי נתון לשום סמכות, תהא אשר תהא.

היה אדם אחד אותו כיבדתי. הוא היה סבא שלי, אבא של אמא. היה לו שקט שגרם לי ליראת כבוד כלשהי. הוא מעולם לא גער בי או העיר לי, הוא ידע את נפש הנער ולכן גם לא ניסה במקום שכולם נכשלו. לידו הייתי נהיה ילד טוב, לפחות יחסית למצב הרגיל שלי. סבא היה אדם דתי, המסורת והדת היו חשובים לו מאוד, הוא היה איש של בית הכנסת. ממנו הכרתי את מעט המושגים שהיו לי בדת, ודרכו ידעתי לכבד ולהוקיר כל סממן רוחני שריח היהדות נושב ממנו.

הייתי הבריון והמנהיג של השכונה, אף אחד לא התחיל איתי. היה לי כוח רב בידיים. לא שהייתי אלים, כמו שידעתי לעבוד עם הנפשות. ידעתי להקסים את כולם סביבי. הייתי דמגוג ומניפולטור לא קטן, ידעתי לאלחש את המקומות הנכונים וללחוץ על הנקודות החמות. היתה אופוזיציה לוחמת מולי, שהורכבה בעיקר מהורים כועסים ומיואשים, אבל לא הנחתי להם לנהל לי את החיים.

באחת הפעמים, המנהלת התעקשה עם הורי שייקחו אותי לאבחון. התוצאה היתה חד משמעית: זוהי בעיית התנהגות שרק תפחה עם השנים.

ההמלצה היתה מוסד לחבר'ה כמוני. זה לא סימפטי, וכמובן שזה לא התאים לי. הבהרתי זאת להורי בצורה נחרצת, וכמו תמיד, אבא התקפל. אמא עדיין נופפה באפשרות כמו מקל חובלין. הבטחתי להשתנות. זה החזיק אולי חודש, וחזרתי להיות הכי אני שיכול להיות.

וגם הם, חזרו להיות ההורים שהכרתי והתרגלתי אליהם.

כשעליתי לתיכון, אבא חלה. זו היתה מחלה כרונית ששאבה ממנו את כל הכוחות, כך שגם אם היתה איזושהי דמות של אבא בבית, היא כבר היתה שכובה, גונחת מכאבים כל הזמן במיטה. אמא שלי ניתבה את כל כוחותיה המעטים אליו. זה היה סוג של שבר אצלי.

הייתי בגיל העשרה, התחלתי לעצב את האישיות המחוספסת שלי, והשינוי הזה בתוך הבית זעזע אותי. ואז מצאתי את סבא. הייתי מגיע אליו בהפתעה, יושב אצלו, שותה איתו תה עם עוגיות, קצת מדבר ובעיקר שותק, וסבא כיבד אותי, כמו תמיד. הרגשתי מעוגן אצלו בבית, וכך התחברתי אליו יותר ויותר, ממש נקשרתי אליו. הוא היה דמות האב שאימצתי לעצמי.

כשסבא נחלש, אני הייתי שם כדי לעזור לו ולתמוך בו. הייתי נאמן לו, לא זזתי ממיטתו. גם בבית החולים, הייתי צמוד אליו כמו פנתר לרגע שרק יבקש משהו. הצוות הכיר אותי, ולא אחת העריך את השמירה והטיפול שלי בסבא בקול, אף על פי שלא אחת הרמתי עליהם טונים, כמו שהייתי רגיל. עדיין, הם יצאו מגדרם. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי שמישהו מבחוץ מעריך אותי ומפרגן לי על מעשים אמיתיים שאני עושה, וזה גרם לי לתחושה טובה כל כך ולא מוכרת, שפשטה לי לאורך כל עמוד השדרה. זה ממש הוסיף לי ובנה אותי.

כך לאט-לאט התחלתי להסתכל על עצמי, להתבונן על העולם ממבט בוגר יותר. עדיין נשארתי אגוז לוז, אבל לפחות התחלתי להכיר בעולם הסובב אותי וביופי שיש בו. לצערי, סבא לא חזר לעצמו, וההידרדרות היתה חדה ומשמעותית. כך יום-יום ישבתי לידו, מלטף לו את היד, והוא הביט בי ושתק. לפעמים הוא היה מדבר איתי, ואני נצרתי את כל אותם הרגעים בתוך לבי.

סבא לא אמר מילה אחת מיותרת, הכל היה שקול ומדוד. באחד מהימים סבא שאל אותי מה אני מתכנן לעשות עם עצמי בעתיד. הייתי תלמיד תיכון שרב הזמן היה מחוץ ללימודים. מה שעניין אותי היה רישיון, ואת זה אמרתי לו ממש בלי לחשוב הרבה. סבא שתק מספר רגעים, ואז אמר לי: "יש לי רכב. אמנם הוא ותיק, אבל הוא רכב טוב ושמור, עם קילומטראז' נמוך במיוחד. אני אתן לך אותו במתנה". קפצתי משמחה, לוחץ את ידו של סבא, אבל סבא לא התרגש בכלל. "אני נותן לך, אבל אני רוצה ממך משהו בתמורה. אני רוצה שתבטיח לי, שאתה לעולם לא תיסע על הרכב הזה ולא תיגע בהגה כל עוד אין לך רישיון. אני מבקש ממך לשמור על הכללים ולעשות את כל המוטל עליך לפי החוק". סבא הביט בי במבט ההוא, אותו יראתי כל חיי, מבט חודר ועמוק. לראשונה בחיי הרגשתי שאני מקבל עלי את העול לגמרי. הסכמתי.

כבר למחרת סבא דאג להעביר את הרכב על שמי, ואני התחלתי ללמוד נהיגה.

היה לי רכב בחניה, והיה חסר רק הרישיון. התחלתי ללמוד, וזה לא היה קל לי, לשמור על המסגרת ועל הכללים, אבל המורה שלי לא עשה לי הנחות, ואני, שכבר הייתי בסוג של תהליך פנימי, למדתי ולימדתי את עצמי להשתלב עם הלימוד ולאכוף על הפרא שבי את האדם.

ניגשתי לטסט. היה ברור לי שאני עובר אותו בצ'יק. אבל לא, נכשלתי. עברתי עוד אחד, ושוב – נכשלתי.

כעסתי כל כך, רציתי להפוך את המשרד של החברה המפעילה את בוחני הנהיגה. במקביל התחלתי תהליך של גיוס לצה"ל. רציתי קרבי, מאוד, אבל בצבא עלו עלי מהר מאוד, והם לא הסכימו לגייס אותי, לא רצו בעיות כמוני. השתוללתי מזעם, מה שלא הוסיף לי נקודות.

פתאום החיים התחילו ללטף אותי, אבל יחד עם זאת קיבלתי כאפות רציניות. מעולם לא הרגשתי ככה. כאילו משהו מנער ומזעזע אותי.

רק לסבא הרשיתי לעצמי לספר את עוגמת הנפש שלי, את סטירות הלחי והבושות, שאני לא מצליח לעבור טסט פשוט בעוד כל השכונה כבר עשתה זאת מזמן, ושהסירוב מהצבא היה כואב וריסק אותי. סבא הקשיב לי כל הזמן. פעם אחת הוא אמר לי: "כדאי לך ללכת למנשה מהבית כנסת, הוא מארגן קבוצת נערים כמוך ללמוד קצת תורה, אולי זה יעזור לך". בתחילה צחקתי על ההמלצה של סבא. "זה לא בשבילי", חתמתי. מה לי ולדוס הזה בבית הכנסת? יהיה אשר יהיה, אני לא מתאים למסגרות, וכאלה בפרט.

אבל אלוקים חשב אחרת. כמה ימים אחר כך סבא נפטר. חלל גדול נפער בי, חשבתי שאני מתרסק לרסיסים. סבא היה כל עולמי, ועכשיו גם הוא הלך. ישבתי בביתו עם כל האבלים, לא יודע איפה להניח את עצמי, לשאוב נחמה.

וכך, כשמנשה הגיע לנחם, זיהיתי אותו מההמלצה של סבא. ניגשתי אליו, ישיר כהרגלי. "סבא שלי המליץ לי לבוא לשיעורים שלך". הוא חייך חיוך גדול, ואמר לי שהוא ממש ישמח אם אצטרף, ונעשה יחד משהו לעילוי נשמתו של סבא. באותו הרגע ידעתי שאני מגיע. בשביל סבא אעשה הכל.

התחלתי להגיע לשיעורים פעמיים בשבוע, שהוגברו בהמשך לכל יום. שמעתי את השיעור שמסר והוקסמתי. מכאן התחלתי תהליך מדהים של רוחניות ושינוי פנימי עמוק. למדנו בספרי מוסר, ובשבילי זו היתה שפה חדשה, ממש טכנולוגיה שלא הכרתי. האמונה שלמדתי ממנו היתה לי עוגן בשעות ובימים הקשים, ראיתי את הכל מזווית שונה.

המשכתי את לימודי הנהיגה, ועדיין לא הצלחתי לעבור טסט. הפסקתי לספר לאנשים סביבי, התביישתי ממש, הגעתי למספר דו ספרתי - ועדיין לא הצלחתי. לא אחת השתוקקתי להיכנס לרכב של סבא שמחכה לי בחניה – אבל ההבטחה שלי אליו מנעה ממני. זו היתה מלחמת כוחות שלי עם היצר.

כמה ימים לפני הטסט הבא שיתפתי את מנשה בכישלונות הבלתי נגמרים שלי בטסטים. אמרתי לו שאני לא מבין מה אלוקים רוצה ממני. הוא ממש הבין ללבי. הוא הסביר לי שהקב"ה לא חייב לנו כלום, ולא תמיד אנחנו מבינים למה, אבל בטוח שזה מה שהכי טוב לנו. הוא בירר אם הרכב עבר טסט בשנה האחרונה. כאשר השבתי בשלילה, הוא התנדב לקחת אותו למוסך. "נכין את הרכב, נעשה את ההשתדלות, והקב"ה יעזור", אמר.

מנשה הוא נהג מנוסה. מהסוג שנהיגה זה בדם שלו. הוא התניע את הרכב של סבא ויצא מהחניה. ליוויתי אותו בעיני.

כמה דקות אחר כך קבלתי ממנו שיחה נסערת. "אחי, הלכו לך הבלמים, היתה דליפה של שמן. בנס עליתי על זה תוך כדי נסיעה והצלחתי לבלום בצד הדרך. תזמין גרר ולמוסך מיד, איזה נס יש לך".

הייתי המום. זה היה ברור: אם הייתי מקבל רישיון ועולה על הרכב - זה היה גזר דין מוות.

הרגשתי שסבא מחייך אלי מלמעלה, אבל יותר מהכל הרגשתי את החיבוק של אלוקים ואת האהבה שלו אלי. הרגשתי איך כל התהליך הבלתי נגמר הזה לימד אותי סבלנות, עקביות והתמדה, מה ששום מסגרת לא היתה יכולה להנחיל לי. חייכתי לאלוקים בחזרה.

למחרת עברתי את הטסט.

מאז אני מתחבר אליו כל יום מחדש. נולדתי אדם חדש לגמרי.