"חבל שיצאתי בלי הרכב. עד שאבא רצה לבוא איתי לשיעור תורה". פרק מתוך הספר "ירח נגוס"

מתנאל רץ והתנשף, זיעה קרה עטפה אותו כמו שמיכת פליז לא מאווררת. הוא הפשיל את שרווליו והמשיך לרוץ לכיוון אבא. ניסה ללחוץ על מקשי הפלאפון שלו כדי להתקשר אליו, אך המספרים התבלבלו בין אצבעותיו הרועדות, ושוב ושוב נלחצו בטעות. הוא ניסה לצעוק לאביו שהוא כאן. מחכה לו, אך מילה לא יצאה מפיו.

התקרב אל הכביש לעצור מונית ולבקש מהנהג לנסוע למושב "אשבול". המונית אכן עצרה, אך כשהציץ פנימה ראה שבמושב ליד הנהג כבר יושב נוסע. "אתה פנוי בכלל?", קרא לעברו בבהלה, "אני ממהר מאד".

"אתה יכול להיכנס גם", אמר לו הנהג. "אני כבר מוריד את הנוסע ולוקח אותך", מתנאל פתח את הדלת האחורית והתיישב באנחה. "לאיזה כיוון אתה נוסע?", הוא שאל.

"קודם אסע לנצרת, ואחר כך אקח אותך". אמר הנהג בשלווה סטואית מרגיזה וסובב את ההגה.
"אבל נצרת היא בכיוון ההפוך", קרא מתנאל בקול לא לו, רוח הפרצים שחדרה מהחלון הפתוח בלעה את מילותיו, והרכב דהר במהירות צפונה.

"אשבול זה בדרום!", הוא ניסה שוב, אך מילה לא יצאה מפיו. הוא הרגיש חנק נוראי בגרון, וחשב שלא יצליח עוד לדבר לעולם. 'אני חייב להגיע לאבא. הוא חיפש אותי, אמר שהוא רוצה לבוא איתי', חשב לעצמו. 'מה עושים, מה עושים?...'.

וכמו בכל החלומות גם כאן המצב ההיפותטי הזה היה נראה למתנאל טבעי לחלוטין. הוא פתח את הדלת באמצע הנסיעה, ניסה להתנצל בפני הנהג, אך המילים עדיין לא שבו אליו, אז הוא פשוט רץ אל הכביש הראשי כדי למצוא מונית אחרת.

'חבל שיצאתי בלי הרכב', התעצב. 'חבל. עד שאבא רצה לבוא איתי לשיעור תורה'.

הטלפון שלו צלצל לפתע, עיניו היו עסוקות באיתור מונית, הוא התרומם ממיטתו, וכשראשו הולם בעורפו הבין שהצלצול אכן קורה פה, בחדר, וכל השאר הם רק חלום.

"הלו", קולו העיד על כך שהתעורר משינה עמוקה.

"מתנאל, מה נשמע? הערתי אותך?", אבא היה נשמע עליז.

"כן.. לא... זאת אומרת, לא יודע מה קרה לי. הייתי עייף כל כך, ונרדמתי. מה השעה בכלל?".

"עכשיו?", אביו היה משועשע. "השעה חמש אחר הצהריים. יום חמישי, העשרים ותשעה בנובמבר".

"יואו!", קפץ מתנאל ממיטתו. 'לא הדלקתי נרות חנוכה. ואיפה בטי ובן? מה זה השקט הזה?', הבלבול גרם לו לסחרחורת קלה.

"אה, אבא", הוא נזכר בפלאפון שבידו, "מה נשמע?".

"הכל בסדר", קולות רעמו סביב אבא. נשמע היה שהוא בעיר, לא במושב "אשבול" הדרומי והשקט. "תגיד, אתה מכיר את בני ברק?" אבא חושב שהוא מכיר את בני ברק בגלל החזרה בתשובה, מתנאל חייך לעצמו.

"לא ממש. מה, אתה בבני ברק?", התרגשות בעבעה בו, 'אבא מגיע לשיעור תורה, או מה?!'.
"לא תאמין, אבל כן".

"יפה", מתנאל ניסה לשמור על התלהבותו בפנים, "מה יש?".

"באנו לסיור חנוכיות. זה מאד הולך היום, מגיעים בקבוצה עם מדריך ועוברים ליד בית הכנסת הגדול, איצקוביץ', ישיבת פוניבז'. אחר כך הולכים לקנות חלות לשבת במאפיית ויז'ניץ". מתנאל הרגיש שבטנו הומה מהתרגשות. 'גם אבא מתחיל להתעניין בדת', שמח.

"איזה יופי. אני שמח לשמוע", התרגשות גדולה מדי נמזגה לקולו, אביו הבחין בכך ומיהר לצנן את התלהבותו. "מתנאל, זה לא איזה עניין דתי או משהו... פשוט יש היום המון המלצות ברשתות החברתיות לסיורים כאלו... מבין? הגענו עם כמה זוגות חברים וטיילנו, מאד יפה לראות את העיר הצפופה הזו מלאה בשלהבות קטנות, עכשיו אנחנו מחפשים איזו מסעדה של טשולנט. יש דבר כזה, נכון? אז כולם פה רוצים לדעת איפה יודעים להכין את הטשולנט הכי טוב, עם קוגעלים וקישקע וגאלע, וכל השאר...". מתנאל שמע את החבר'ה סביב אבא צוחקים, וכדור קטן ומריר התנחל בגרונו.

"אבא", בן פתח חריץ בלתי נראה בדלת ולחש. "התעוררת כבר? לא רציתי להעיר אותך, אבל כבר היינו צריכים להדליק. הכנתי לנו את החנוכיות...". מתנאל סימן לו לחכות רגע.

"מצטער, אבא", אמר, "לא יכול לעזור. אני לא מכיר את בני ברק בכלל".

"חבל", שמע את אביו, "זה מדהים לראות אותה עם החנוכיות הדולקות בכל החלונות".

'ככה הוא מסתכל על התורה והמצוות', הצטער לעצמו כשהבין פתאום, 'כמו משהו שיפה להסתכל עליו מבחוץ. הוא בכלל לא חושב שהעניין קשור אליו מבחינה מעשית'.

* * *

"גוט שאבעס, גוט שאבעס", המתפללים עברו ליד הסטנדר של הרב, מניעים בראשם לברכו. קדושה תלתה באוויר. התפילה הסתיימה. ארון הקודש נסגר. המתפללים היטיבו על שכמם את הטליתות, נושקים לסידורים ומתקדמים לכיוון היציאה.

שבת בבוקר. מתנאל אחז בידו של בן, לחץ אותה בחיבה, מביט אל תוך עיניו הבורקות. צופה בו סופר שוב ושוב את הסוכריות שאסף בעלייה לתורה.

"גוט שאבעס, ר' מתנאל. מה שלומכם?!", קרא אליו הרב, "אור זורח מהעיניים של הצדיק שלך", טפח בעדינות על שכמו של בן הקטן. "כנראה התפללת טוב היום, וראיתי שגם בקריאת התורה ישבת יפה. בחור כארז". חייך לעברו.

בן זרח מאושר, הם יצאו מבית הכנסת אל הרחוב. רוח סתווית של בוקר דפקה על גגות פח ישנים, מסמיקה את לחייהם של האנשים.

"אולי תקפצו אלינו פעם לסעודת שבת?", חייך אליו צפתמן, שכן מהרחוב הסמוך. "אשתי ואני מאד אוהבים אורחים, ויש לנו ילד בן שמונה, כמו בני שלכם".

"תודה, תודה", מתנאל הפשיל מעט את הטלית, "אנחנו אוהבים בבית, כמו כולם... אבל למה לא, אולי בהזדמנות נגוון קצת. ההזמנה שלכם מחממת את הלב". הוא הביט בדמותו של צפתמן ההולכת ומתרחקת. אדם בגובה ממוצע, בעל זקן ארוך ועיניים טובות. מתנאל דמיין את ביתו הפשוט והשמח. הוא הכיר את הסריה של צפתמן, בעלת דגם זהה וחמוד להפליא בכל הגילאים. שולחן ארוך ושבתי. ה"פריים טיים" של השבוע. לשבת וללגום נחת... הרהוריו נקטעו באחת.

"אבא", מפלס ההתרגשות בקולו של בן היה גבוה, "אבא, אבא... הנה הרב'ה שלי. תסתכל, הוא בדיוק יוצא מבית הכנסת. מעניין מה הוא עושה פה, הוא גר בכלל בטלז סטון", המהם לעצמו בהתרגשות, "כנראה הוא מתארח אצל מישהו... אבא, בוא ניגש אליו".

טיפות דקיקות החלו לקשט את הכביש הריק ממכוניות, מעניקות לו טקסטורה מנומרת, הדמות עליה הצביע בן החישה את צעדיה מפני הגשם.

"הרב'ה", קולו של בן רדף אחריו, נבלע בטיפות הזריזות שהתחזקו מרגע לרגע. "הרב'ה, שבת שלום". אברך כבן שלושים נעצר מחויך, סובב אט אט את ראשו כמתפלא, ואז קרא בחום: "אוהו... בני. איזו זכות. מה עושה ה'תלמיד חוכם' שלנו ברחוב בשעה כזו?".

הם נעמדו מתחת לגגון התחנה, משפשפים ידיים קפואות, "אתה רוצה להגיד לי שאתה כבר חוזר מהתפילה?". האושר הזריח כוכבים בעיניו של בן, "כן, הרב'ה, אני גר פה, ממש פה ברחוב הזה", הצביע בהתרגשות על שורת הבניינים במעלה הרחוב.

"איזה יופי. ואתה אבא של בני", לחץ את ידו של מתנאל בחום. "יש לכם בן מיוחד במינו". הביט בעיניו, "איך שהוא לומד בחשק, ואיזה ראש יש לו... בלי עין הרע. נחת. נחת". הוא צבט בלחיו של בן, מבט מעריך עבר בין המורה לתלמיד, ומתנאל שמח על כך.

ואז הופיעה מכונית כסופה מקצה הרחוב, בקצב איטי גלשה לעבר שורת הבניינים עליה הצביע בן מקודם. מאיטה לקראת הסיבוב. פניו של בן האדימו. עיניו רצו במהירות מימין לשמאל, מחפשות דרך מילוט. שתי צפירות קצרות ושמחות העידו כי הנהגת במכונית קוראת למישהו. מתנאל זיהה מיד את המכונית שלהם, ודקירת הכאב המוכרת פילחה את חזהו. שבת היום! ובטי, אשתו היקרה, מחללת שבת בפרהסיה.

בן הסתובב בבהלה לכיוונה של בטי שנופפה לעברו בעליזות וקראה: "היי בנוש...". הווישרים נעו באיטיות על החלון הקדמי, מוחקים את הטיפות העליזות שרקדו על המכונית לפני רגע. "אתם רואים, הגעתי בדיוק לארוחת השבת. אבא סתם חשש שלא אספיק", קראה בעליצות מחלון המכונית.

"אוי, אמא", היה בן מבולבל. "הרב'ה... אהמ... טוב, להתראות".

מתוך הספר "ירח נגוס" - ספר מאתגר שמשאיר קצוות נגוסים אך מאיר פינות שלא הכרתם, מאת רותי קניג - סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות.

לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.