פרשת בהעלתך: חביבין ישראל, אף על פי שהם לא בבית המקדש

פרשת "בהעלותך" מתארת את המעמד הרשמי בו משה ואהרן הקדישו את הלוויים לשרת בקודש.

באמצע התיאור של מעמד קידוש הלויים כותבת התורה: "וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ" (במדבר ח', י"ט). יש משהו חריג בפסוק הזה - המונח "בני ישראל" מופיע בו חמש פעמים! מדוע התורה לא כותבת פעם אחת "בני ישראל" ואז "הם", כמו ברוב המקומות?

רש"י מביא את תשובת המדרש: "חמש פעמים נאמר 'בני ישראל' במקרא זה, להודיע חיבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד, כמניין חמישה חומשי תורה".

השאלה הנשאלת היא – מדוע דווקא כאן? מדוע באמצע ספר במדבר, בתוך הפרשה העוסקת בעבודת הלויים בבית המקדש, השם מזכיר לעם ישראל שהוא אוהב אותו? ומדוע דווקא כנגד חמישה חומשי תורה?

התשובה נושאת מסר גדול עבורנו. עד חטא העגל, עבודת המקדש הייתה אמורה להיעשות על ידי הבכור  שבכל משפחה, אולם בעקבות החטא, ניטלה זכות זו מהבכורות וניתנה לשבט לוי משום שהם היחידים שלא השתתפו בחטא העגל - "כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי, וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (פסוקים י"ז-י"ח). המשנה כותבת: "עד שלא הוקם המשכן - היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן - נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים" (זבחים קיב ע"ב).

לאור האמור, כותב ה"עיקר שפתי חכמים" כך: "והודיע כאן חיבתן, כלפי שאמר קודם: 'ואקח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל', שריחק את הבכורים וקירב תחתם את הלויים, לכן כפל שמותם חמש פעמים בפסוק אחד להודיע חיבתם". כעין זה כתב ה"שפת אמת" (שנת תרל"ו) בשם חידושי הרי"מ: "על מה שכתב רש"י שנזכרו בני ישראל חמש פעמים בפסוק שחביבין כחמישה חומשי תורה. ולמה דווקא בפרשה זו? רק לפי שנבחרו הלוויים, לא יחלש דעתן של בני ישראל בעבור זה, כי חביבין הם".

כלומר, חיבתם של ישראל באה לידי ביטוי דווקא כאן, בפסוק שמציין את תפקידם של שבט לוי שהיה שייך פעם לבכורות, כדי שבני ישראל לא יטעו לחשוב שמפני שהם נדחו מעבודת המקדש הם אינם חביבים יותר בעיני השם, לא! אף על פי שהם נדחו מעבודת המקדש, הם חשובים כמו חמישה חומשי תורה.

ננסה להעצים את הרעיון הזה.

התלמוד אומר (מנחות קט ע"ב): "אמר רבי יהושע בן פרחיה, בתחילה, כל האומר עלה לה (לגדולה), אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה, כל האומר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין". כלומר, רבי יהושע אומר, שלכתחילה, אם מישהו היה אומר לי למלא תפקיד של הנהגה, הייתי כובל ומעמיד אותו מול אריה, עכשיו, כשהגעתי לתפקיד גבוה, כל מי שיגיד לי לרדת מההנהגה הייתי שופך עליו מים חמים. הדוגמא שהתלמוד מביא היא שאול המלך, שבתחילה הוא ברח מתפקיד המלוכה, אולם אחרי שהוא הפך למלך הוא רדף אחרי דוד בניסיון להרוג אותו מחשש שהוא יירש את מקומו.

כשאדם זוכה להגיע למעמד של "מלכות" וכשהוא טועם מעט את טעם ההנהגה ואת עמדת ההשפעה, קשה לו מאוד לוותר על המעמד הזה. הוויתור הזה כואב. והנה כאן, קרה משהו מדהים – הבכורים של כל משפחה היו בעמדת הנהגה והשפעה רוחנית, וכעת, הם רואים כיצד ההנהגה עוברת ללויים ולמרות זאת לא שמענו על מרד, מחאה או זעקה של עם ישראל. בני ישראל ידעו לייצר "דרמות" במהלך שהותם במדבר והנה כאן – שקט מוחלט. העם כולו רואה את מעמד "הכתרת" הלויים וקידושם והוא נשאר שליו לחלוטין.

הוויתור הזה ו"קבלת הדין באהבה" הזו מקבלים "במה" מיוחדת בתורה, והקדוש ברוך הוא משבח אותם על ידי שהוא מזכיר את בני ישראל חמש פעמים בפסוק אחד, ומשווה אותם לחמשת חומשי תורה. ולמה דווקא לתורה?

התורה – כל מהותה היא אמת: "אשר נתן לנו תורת אמת". התורה דורשת מאתנו לחיות חיים של אמת. הבכורים ובני ישראל הבינו את האמת: התפקיד בבית המקדש שייך ללויים משום שהם אלו שהצהירו נאמנות בחטא העגל. ללויים היה את האומץ להיצמד לאמת האלוקית ולא להיסחף אחר הזרם, ולכן הם המתאימים ביותר לתפקיד. בני ישראל הבינו את האמת הזו והם פינו את מקומם בהבנה גמורה.

התלמוד כולו נסוב סביב חיפוש האמת, ויכולים אנו לראות שחכמים שמרו על דעה מסוימת תקופה ארוכה אולם כאשר הם גילו את טעותם מיד הם חזרו בהם. אחת הדוגמאות הוא שמעון העמסוני ש"היה דורש כל אתין שבתורה, כיוון שהגיע ל'את השם אלוקיך תירא' פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתין שדרשת מה תהא עליהם? אמר להם: כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך קיבלתי על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ולימד: את השם אלוקיך תירא - לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב ע"ב). שמעון העמסוני כמעט הוריד לטמיון את כל עבודת חייו, והוא אמר בשלוות נפש - כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך קיבלתי שכר על הפרישה. זו תגובתו של אדם שהאמת היא נר לרגליו.

בני ישראל היו אמתיים עם עצמם והם הבינו שהלויים יעשו את עבודת המקדש טוב יותר מהם. זו גדולה של ממש.

איפה אנחנו מול כל זה? דווקא בזמננו, שהאמת נעשית "עדרים עדרים" (על פי סנהדרין צז ע"א) וכל אחד ממציא לעצמו אמת משלו, חשוב כל כך להיצמד לתורת אמת.