מה היית עושה עם ביצה שנולדה בשבת? ואת מי היית מקבל לישיבה?

יהודה, אברך כולל, נקלע ללא תכנון מיוחד לבית כנסת בתל אביב. מתפללי בית הכנסת היו יהודים קשישים, ולהערכתו נע גילם הממוצע בין שמונים לתשעים.

מספר רגעים לאחר שנכנס לשם, שמע יהודה את הגבאי מכריז שהיום לא יתקיים השיעור הקבוע, משום שהרב לא הגיע.

"מי יודע אם לא לשם כך זימן אותי הקב"ה למקום הזה בדיוק עכשיו?". חשב יהודה בתחושת שליחות, "מן הסתם מדובר בשיעור משניות שלא מצריך אותי להתכונן יותר מידי לקראתו", הוא הרהר בלבו, ובלי לחשוב יותר מידי הוא פסע קדימה וקרא לעבר הגבאי: "אני אגיד את השיעור היום!".

הגבאי סקר אותו במבטו והכריע: "מעולה".

נותרה ליהודה האברך אך דקה אחת לתחילת השיעור. הוא ניצל אותה כדי לברר אצל הציבור באיזו מסכת הם אוחזים.

"אהלות", השיב אחד הזקנים, וליבו של האברך מיד נפל.

"אהלות?".הוא לא יודע מימינו ומשמאלו במסכת הזאת... כשהציע את עצמו הוא בוודאי לא באמת חשב שהוא "נופל" לכזה מצב ביש...

הקשיש שלידו הבחין במבוכתו וקרא לעברו: "אל תדאג, אם תתקע אני אעזור לך"...

האברך העיף בו מבט מתנשא כמעט לא רצוני והרהור חלף בלבו: "איזה בלבע'ת, מה הוא כבר יוכל לעזור לי?".

אלא שיהודה האברך הופתע מאוד. הקשיש התגלה ככלי מלא וגדוש, בעל ידיעות עצומות, יהודה רק חזר בקול על הדברים שהקשיש אמר ובאופן זה התנהל השיעור כולו, בהצלחה רבה.

"פלאי פלאים" השתאה יהודה לעצמו. לעולם אי אפשר לדעת מה מסתתר מאחורי בעל הבית זקן.

כאשר הסתיים השיעור המאולתר ניגש אליו יהודה ושאל בפליאה: "איך מגיע יהודי תל אביבי לכזו בקיאות באהלות?".

"זה כלום, ממש שטויות", פטר אותו הזקן כלאחר יד, "אבל יש לי בס"ד ילדים מיוחדים. בן אחד דיין בירושלים, בן שני בסלבודקא"... וכך הלך ומנה בפניו את שמונת ילדיו, ששבעה מהם הם בני תורה ותלמידי חכמים.

"כעת עוד יותר קשה לי" - המשיך האברך - "איך זכית לכל זה?".

"הכל בזכות רבי אל'ה לופיאן!", הכריז היהודי

"לא יתכן הרי שלמדת ב'כפר חסידים'...", הספיק האברך לערוך חשבון מהיר של השנים, "אז איך הגעת לרבי אל'ה?".

והקשיש השיב: "גרתי בלונדון, בגולדס גרין, ולמדתי בתיכון המקומי. החברים שלי המשיכו לאוניברסיטה וכמעט כולם נישאו לגויות. ידעתי שזה המסלול הצפוי גם לי אם אלך לשם, אך ידעתי גם שאיני רוצה להתחתן עם גויה. חשבתי לעצמי - מי יערוב לי שלא אכשל? לאחר מחשבות רבות, התחבטויות ודיונים עם עצמי החלטתי ללכת ללמוד בישיבה.

"שמעתי שבלונדון ישנה ישיבה טובה, "עץ חיים" שמה. ראש הישיבה שם היה רבי אל'ה. החלטתי ללכת אליו, על אף שלא ידעתי דבר וחצי דבר מדברים שבחור דתי מצוי אמור לדעת.

"רגע לפני שנכנסתי למבחן אצל ראש הישיבה, צדה את עיני גמרא גדולה שהיתה מונחת שם. הספקתי רק לקרוא את שמה- 'מסכת ביצה', ומיד נקראתי פנימה.

"רבי אל'ה פנה אלי בחמימות: "איזו מסכת למדת לאחרונה?".

"שמחתי שיש לי מה לענות והשבתי בביטחון: 'מסכת ביצה'.

"'טוב מאוד', אמר רבי אל'ה, 'אשאל אותך שאלה עליה, מה הדין אם תרנגולת הטילה ביצה בשבת, ויש אחרי זה יום טוב. מה היית עושה עם הביצה הזאת?'.

"מובן שלא ידעתי.

"ר' אל'ה חשב שכנראה אני חושש לענות, משום שאני סבור שזו שאלה מכשילה ועמוקה.

"הוא ניסה להרגיע אותי: 'זו לא קושיה גדולה, זו משנה מפורשת, מה אתה אומר? מה היית עושה עם ביצה כזאת?'.

"הייתי מוכרח לענות משהו, והגבתי:'מה הייתי עושה? הייתי מכין ממנה חביתה!'.

"רבי אל'ה חייך אלי ואמר: 'התקבלת לישיבה!'.

"הוא הסביר לי: 'ישיבה היא לא בית ספר תיכון. כאן חשוב לי לבדוק רק שיש לך שכל ישר. ענית טוב, וזה מראה שיש לך שכל ישר. את כל שאר הידיעות תוכל להשלים כבר אחר כך, בע"ה'".

מההחלטה הזו של רבי אל'ה יצא יהודי תל אביבי בן תשעים וחמש, בקי במסכת אהלות ואב לשבט של תלמידי חכמים. כל נכדיו וניניו יושבים ולומדים יומם ולילה, גם את מסכת ביצה, כולם הקימו משפחות של תורה. אלפי שעות של לימוד - בזכות החלטה אחת, ובזכות ענוותנותו המופלגת של רבי אל'ה והחלטתו החינוכית שלא לדחות את אותו בחור תם, בור ועם הארץ מעל פניו!

כאשר סיפרו את הסיפור הזה לגראי"ל שטיינמן זצ"ל, התרגש מכך הגראי"ל מאוד. משך תקופה ארוכה היה חוזר ומספר את הסיפור לכל ראש ישיבה שבא אליו, כשהוא מברר: "מה אתה היית עושה? היית מקבל כזה בחור או לא?...".

להיטיב את המבט

"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו". הדלקת המנורה בבית המקדש נראית כפעולה פשוטה וטכנית לכאורה, מה כבר מסובך בלהדליק מנורה?

אך הדגש שהתורה נתנה לכך בפרשת השבוע מלמד אותנו שיש כאן משמעות עמוקה יותר מאותה פעולת חולין פשוטה שלא נדרשת לכל הכשרה.

רש"י מציין את נוכחותו של רעיון עמוק יותר בדבריו על כך שהכהן היה צריך לקרב את האש אל פתילת המנורה ולהדליק בצורה כזו שהשלהבת תידלק לבד. "להיטיב את הנרות עד שתהא השלהבת עולה מאליה".

כלל זה תקף לא רק להדלקת מנורות בבית המקדש אלא גם כדי להדליק אורות בעיניים ונשמות נוצצות של ילדים ונערים.

צורת העבודה שלנו צריכה להיות לא על ידי מעורבות יתר וכפייה, אלא על ידי מתן ידע, רעיונות, כלים, דוגמא אישית והשראה, כדי שהפתילה תעלה מאליה והאש תיתפס בנער מכוח עצמו.

כדי להיות מסוגלים מצידנו לתפיסה חינוכית שכזו עלינו להיות מודעים ומוכשרים תחילה לכך שתפקידנו "להיטיב את הנרות".

כדי להגיע למימוש תפקיד המחנך שיהיו הנרות עולים מאליהם עלינו תחילה "להיטיב" את הנרות, קודם כל- ללמוד למצוא בהם את הטוב, בכל מצב.

לחגוג את ההצלחות

בשבוע שעבר, במהלך שיעור ערב קבוע שבו השתתפתי נכנס נער צעיר, שממראהו ניכר היה שהוא עונה להגדרה החיצונית של "נער נושר", ובפיו בקשה חריגה: "להניח תפילין אם יש פה בבית הכנסת".

עוד רגע כבר שקיעה, בטח לא נעים לבקש כזו בקשה בכלל בציבור של אנ"ש ששקועים באמצע שיעור.

רב בית הכנסת, שמשתתף אף הוא בשיעור כשומע, קם ממקומו ועשה מעשה.

ברגישות וביעילות הוא איתר סט תפילין לשימוש הבחור, שמצידו באומץ רב או שמא בחוסר מודעות קלה, הניח אותם במרכז בית המדרש ללא בושה, מסניף את המצווה בדמדומי חמה.

כאשר סיים הנער להניח תפילין, ניגש אליו הרב שוב פעם. הפעם כדי ללחוש באוזנו כמה מילים טובות ולתת לו חצי חיבוק חם ואוהב.

מה אמר לו - אינני יודע, אך את החיוך שעלה בעקבות המילים על פניו של הנער לא יכולתי לפספס.

חשבתי לעצמי לאחר מכן, מדוע אני מתרגש כל כך מנער ש"מגלגל" תפילין לפני השקיעה?

ומדוע מילדינו לא נתרגש מידי כאשר יניחו תפילין, ואדרבא, אם יניחו בצורה כזו, כנראה שגם יהיה לנו מה להגיד, ולאו דווקא מילים טובות שיעלו חיוך מאושר על פניהם...

אלא מה, ה"תנועה" משנה... אם הכיוון הוא למעלה או למטה, והמיקום בנקודת הבחירה היא שונה...

נער חרדי שיניח תפילין דקה לפני השקיעה נמצא בנסיגה, וההתייחסות שלנו בהלימה לירידה שלו. לעומת זאת, נער נושר שמצליח לאזור אומץ, לבחור נכון, להניח תפילין לפני השקיעה במקום לתת לבושה להתגבר ולדלג על יום של הנחת תפילין - מוערך על ידינו וזוכה ל"קירוב" ולחיבוק חם כבעל תשובה.

בוודאי שבבסיס אין לנו סיבה להסתכל ולהתייחס לשניהם בצורה שווה לגמרי.

אבל אולי אם נדע לשמוח ולהעריך כל הנחת תפילין, גם של הילד שלנו, דבר יום ביומו, למרות השגרה, לדעת לשמוח בכך כשזה קורה עדיין במניין ובשעה סבירה ולא בגלגול חפוז של הדקה התשעים- נוכל "לחגוג" את זה ולתת לו מילה טובה שתייצר אצלו סיפוק וחיוך גם לפני הנשירה, למצוא ולגלות את הטוב גם אם הוא נראה מובן מאליו אצל נער נורמטיבי, או קשה יותר לגילוי אצל נער מתמודד ובאמצעות כך להיטיב את דרכם ו"להאיר את הנרות".

כאשר התייעץ עימי בעבר ראש ישיבה, שהיה מתוסכל מהמסגרת שהוא מנהל ומחוסר התפקוד וההתקדמות הכללית שם, שאלתי אותו שאלה אחת בלבד: "איך אתה חוגג את ההצלחות?".

גיליתי לצערי שהחשש היה מוצדק, ושהוא לא מעריך כמעט את הקיים, לא נותן תגמול, מחמאות או תחושה טובה על העשייה הנוכחת במקום, תמיד מסתכל על הכוס הריקה ומתמלא בתסכול, יודע להגיע תמיד רק בטענות ודרישות, והבחורים והאברכים שבמסגרת - מגיבים לכך בהתאם.

ביקשתי ממנו להקפיד "לחגוג" כל הצלחה מהיום.

לעסוק מזה "עסק".

להתרגש באמת מכל סדר שהגיעו בזמן, מכל מניין שחרית שהתקיים בישיבה, מ'סיום מסכת' בסוף הזמן, מבחור שממלא את השאלות היומיות או לומד בהתמדה עם החברותא.

לא לקבל דברים מובן מאליהם.

לתת להם תחושה מעצימה ששמחים בהם ומרוצים מהם, כזו שתעבור אליהם ותשפיע. וגם תגמול שהוא יעמוד בו בהתמדה שיהווה חיזוק חיובי ומעודד עבורם.

במעט הזמן שהוא הצליח לממש את ההבטחה שנתן לי - היה נראה שינוי אדיר לטובה. העיניים נצצו שוב בסיפוק וחדווה ובית המדרש התמלא מחדש.

לצערי, אולי זה לא יצר שם שינוי מהותי לתמיד, כאשר הפסקתי ללוות את התהליך מקרוב, אבל אני לעצמי, גם את השינוי הקטן הזה - חגגתי.

כמה מוטל עלינו להתרגל ולמצוא את הטוב, לחגוג את ההצלחות ולהעריך אותן.

זוהי האש שמצליחה להדליק את הנרות שיעלו מאליהם.

האש שמצליחה להפוך כל ביצה לחביתה וכל אדם פשוט לתלמיד חכם גדול.

הרב אבי אברהם הוא יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה.