"למה, גם את בקטע של לחזור בתשובה?!". פרק מתוך הספר "ירח נגוס"

"מה אעשה? מאז שהוא חזר בתשובה, אני לא סובל אותו", הישיר גדי מבט נוקב אל אחותו.

"איך אתה מדבר על בעלי?", נזעקה בטי.

"מה אפשר לעשות שהוא השתגע?".

"או שאתה משנה כיוון, או שאנחנו מפסיקים בזה הרגע את השיחה!", איימה בטי.

נחשול של כאב התפתל מאזור הבטן שלה, אל הגרון.

"למה, גם את בקטע לחזור בתשובה?", גדי בחן אותה בתשומת לב.

"ממש לא. לא הייתי בעניין מעולם, וגם לא נראה לי שאהיה, לפחות לא במאה השנים הקרובות", מחתה בטי.

"אז למה את כל כך מגינה עליו, אה?".

הם נפגשו בבית קפה סואן במרכז העיר, ישבו מול זכוכיות שקופות שהציגו לפניהם את מיטב הבליינות של ירושלים. צלחת עוגות במרכז השולחן ושתי כוסות קפה מעוטרות בקצף חם, כמו שאהבו לשתות במטבח המאובזר בהרצליה כשהיו ילדים.

"את האמת, בטי, את לא מתגעגעת להרצליה?", נתקף פתאום גדי בנוסטלגיה.

"בטח שאני מתגעגעת, אבל ירושלים יפה בדרכה שלה", סנגרה על עירה. "ראשית, אוויר ההרים הצלול שלה שווה את הכל", שאפה ועצמה עיניה, "אתה לא מתאר לעצמך איזה אוויר יש כאן בערב. והחומות העתיקות, האווירה היוקדת, הכותל, המסגדים והכנסיות, להבדיל".

"מה אמרת?".

"אמרתי, להבדיל", חזרה בטי בשלווה, מודעת לסערה שעוררו מילותיה באחיה.

"מה, את עושה עכשיו סוג של הבדלה שהדתיים עושים במוצאי שבת?", גדי התעצבן.

"כן, שמבדילים בין קודש לחול. הכותל הוא קדוש, והמנזרים, אתה יודע...".

"אז גם את הפכת לדוסית בריבוע!", הוא הביט בקעקוע הענק שעיטר את זרועו.

"אני נראית לך כמו דוסית?", שאלה בטי.

גדי הסתכל עליה לרגע וצחק: "האמת, לא. אבל מי יודע מה הוא יצליח לטפטף לך בסוף".

"מתנאל לא מטפטף לי ולא מטיף לי, זה היה ההסכם בינינו כשהחלטנו להישאר ביחד", אמרה בטי בחדות. "פשוט, אני חיה בבית כזה...", היא לא מצאה את המילה, "מעורב", אמרה לבסוף, מקווה כל כך להיות מובנת. "ויש דברים שהופכים להיות חלק ממני. אתה צריך להבין, גדי", היא הישירה אליו מבט, "שהחיים שלי השתנו".

שניהם הביטו החוצה, נושאים מבט אל ההמולה, אנשים רצים, ממהרים, קונים, סוחבים, מזיעים. עולים. יורדים. עולם השקר.

"ושתדע, שיש המון דברים יפים בשינוי הזה. הדת הופכת את האנשים לאיכותיים יותר, לאמיתיים יותר. בן נמצא היום בחברה מאד שמורה ואיכותית, ואני גאה בכך".

"אז את כן חוזרת", קבע.

"גדי, מספיק עם זה!", התעצבנה בטי, "כן חוזרת, לא חוזרת. אמרתי לך שאני לא חוזרת בתשובה, ותפסיק לשאול את זה כל כך הרבה פעמים. אבל אני בהחלט מכבדת את השבת של מתנאל, את הכשרות בבית המשותף שלנו, את הכיפה ואת הציצית של בן".

"מה?! את נשבעת לי, בזמנו, שלא תיתני לו ללבוש את החפצים המוזרים האלו", נזעק גדי.

"עברו מאז שנתיים וחצי, בן כבר ילד גדול, הוא יהיה בקיץ בן תשע. אתה טיילת לך בינתיים בחצי עולם עם חברים, אבל אצלי בבית קרו מיליון דברים".

"אז האחיין שלי עם כיפה וציצית?", הזדעזע.

"כן", אמרה בטי, והרגישה פתאום שלמה כל כך עם עצמה. "החלטתי לוותר על העניין הזה לטובת החיים המשותפים שלי עם בן הזוג שבחרתי".

"אני מתעלף!", גדי אחז את ראשו בשתי ידיו. "יש לך תמונה להראות לי?".

"דווקא כן", חייכה בטי בשלווה ושלפה את הטלפון הנייד שלה מהתיק, מציגה לפניו את בן בעשר וריאציות.

"אני לא מאמין. יש לי אחיין דוס אמיתי", קרא בקול, "אבל את יודעת, הוא דווקא מתוק. מזכיר במבט השובב הזה את אבא, נכון?", נסחף פתאום גדי.

"נכון", פנסים נדלקו בעיניה של בטי, "אני תמיד אומרת את זה למתנאל".

"אילו מין חיים אלו?", שאל פתאום גדי, "איך אפשר לחיות בצורה כזו, בה את חילונית לגמרי, והוא כל כך חרדי? ולמה שבן לא יגדל כמוך, למה הפריווילגיה דווקא למתנאל?".

"תראה", בטי ציירה על הקצף בכפית הזעירה שבידה, "אלו לא חיים פשוטים, אם אתה שואל. היו המון מהמורות בדרך, אפשר לומר שעל כל צעד ושעל", היא הביטה בפניו של אחיה היחיד. "אבל בחרנו להתמודד, ואתה יודע מה", הישירה אליו מבט פתאום, "אולי זה לימוד חשוב גם בשבילך, כאחד שמתכנן להתחתן מתישהו, זאת אומרת, אני מקווה", נתנה בו מבט מזהיר, "ללמוד שאם יש רצון טוב ומאמץ עקבי, אפשר לחיות בשלום כמעט עם כל פער".

"ולמה את אומרת כמעט?", תפס אותה גדי על דיוק הלשון.

"אתה יודע, חוץ מנישואים עם בעלי הפרעות אישיות או מחלות נפש קשות וכו'...".

"אה. זה... ואת באמת מאמינה במה שאת אומרת?", שאל כעת את בטי בכנות.

"לגמרי באמת", הניחה בטי יד על הלב. "ואתה יודע מה, קח טיפ לחיים, ברגע שתסכים לוותר על החלומות שפועמים בך אך לא קשורים אליך, הם יתגשמו".

"לא הבנתי", קבל גדי בפה מלא עוגה.

"אם אתה בונה לעצמך בדמיון מודל מושלם לבת הזוג שלך, והוא לא מתגשם, כמו שקורה ברוב המקרים, הדבר הראשון שאתה צריך לעשות כדי להיות מאושר הוא לגנוז את החלום, ובעיקר להפסיק להילחם עליו".

"אבל את תמיד היית בעד הגשמת חלומות בכל מחיר!", הקשה גדי.

"אני הכי בעד הגשמת חלומות הקשורים אליך", דייקה אותו, "אבל אם אתה מנסה להגשים את חלומותיך דרך בן הזוג שלך - זה מהלך שנועד לכישלון".

"חכמה נהייתה לי, אחותי הגדולה", צחק אליה גדי בחיבה.

"אלו החיים", נאנחה, "שלימדו אותי להיכנע, לוותר, לאסוף ביחד מטרות משותפות ולהילחם עליהן, במקום על דברים בלתי הגיוניים".

"וזה לא סוג של תבוסתנות?", השיחה קיבלה קווים מפויסים יותר.

"ממש לא. תבוסתן היא מי שממשיך לדפוק על דלתות שאף אחד לא עומד מאחוריהן, לא מי שנסוג, מתעניין ומחפש דלתות חדשות עם שלטים שמזמינים הזדמנויות חדשות".

"טוב, עברתי פה חתיכת שיעור לחיים מפי הרבנית בטי", עצבן אותה גדי, בטי בחרה להתעלם: "אולי תעלה אלינו בכל אופן, אתה תראה שמתנאל נשאר אותו מתנאל של פעם, אולי אפילו טוב יותר".

"אז את כן שמחה שהוא חזר בתשובה?", נדהם גדי.

"לא אמרתי. ממש לא. היו עדיפים לי החיים השקטים והצפויים להם הורגלתי, אבל עזוב את זה עכשיו. די. בוא תראה את בן, תלחץ יד למתנאל. הוא נורא נפגע כשלא רצית לבוא אלינו".

"מצטער, אני לא מסוגל". הסב גדי את ראשו.

מתוך הספר "ירח נגוס" - ספר מאתגר שמשאיר קצוות נגוסים אך מאיר פינות שלא הכרתם, מאת רותי קניג - סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות.

לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.