קשה עם הילדים, הבעל והפרנסה? הרבנית ימימה מזרחי בטור מחזק במיוחד

פרשת שלח היא אחת הפרשיות היותר דרמטיות בתורה. חטא המרגלים הנורא מופיע בה, חטא שאת עקבותיו אנחנו מרגישים חזק עד היום. הרבה פעמים כשאנחנו לומדות אותה עולה לנו השאלה: איך עשיתם את זה לבני ישראל? איך, איך הוצאתם את דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה? ^[1]

והתשובה: בקלות.

אילו היו תובעים היום בבית המשפט את המרגלים לפי חוק איסור הוצאת לשון הרע, הם היו זוכים. לפי החוק בישראל, אם מישהו נתבע על הוצאת דיבה, הוא יכול לטעון: "אמת דיברתי",^[2] ולצאת זכאי. והמרגלים דיברו אמת.

האם היו בארץ כנען ענקים? היו.

עָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד?^[3] היו.

פירות ענקיים, מבעיתים בגודלם? מבעיתים.

הם צדקו בכל מילה.

צריך לדעת שהמרגלים לא היו אנשים פשוטים. הם היו אנשים מאד גדולים. נשיאי שבטים! אז מה היה להם? פחד, חז"ל אומרים. גם הם התקשו לעמוד בפני הפחד מפני הארץ החדשה.

אז מה עושים עם הפחד הגדול הזה?

הפרשה הזאת כל כך רלוונטית, כי הפחד מפני ההגעה לארץ לא נודעת פוגש אותנו בהרבה צמתים בחיים: הפחד להינשא. הפחד ללדת עוד ילד. הפחד להתחבר לילד המתבגר שלך, שמשתנה והופך למישהו פחות מוכר. פחד מארץ חדשה כפשוטו, מעבודה חדשה, ממעבר דירה. הפרשה הזאת רלוונטית בכל שלב בחיים, ואל תזלזלו באנשים האלה, שחווים כזה פחד נורא. הרי הכל עומד להשתנות, הכל, ברגע שיגיעו לארץ ישראל.

אני כרגע נמצאת בפריז, יחד עם משלחת רבנים שטסה לחזק כאן את אחיותינו בגולה עם הבגט. פגשתי בימים האחרונים אלפי נשים מהקהילה היהודית בצרפת. הן כל כך רוצות לעלות לארץ, באמיתי. אבל הפחד! מה יהיה עם החינוך של הילדים? עם השפה? איפה הן יגורו? והפרנסה? אלה פחדים כל כך מוצדקים. אז מה עושים איתם? מה עושים עם הפחד?

... אופים.

בסוף הפרשה שלנו, באופן פתאומי ולא קשור לכלום, מופיעה מצוות הפרשת חלה. לפני כן, כשעם ישראל פוחד בגלל דברי המרגלים, כלב בן יפונה ויהושע בן נון מנסים להרגיע אותם ואומרים: אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם.^[4] ערים בצורות, נכון. ענקים, נכון. ואל תפחדו, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם.

מה קשור לחם? מה מרגיע דווקא בלחם?

לחם הוא הדבר היחיד שכשאנחנו מברכות עליו, אנחנו לא מברכות על הדבר עצמו. תמיד מברכים על הפרי. מברכים על הדבר שגדל: בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ. בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. אבל הברכה בלחם היא לא על המאכל עצמו, אלא על העשייה של האדם; הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. ^[5]

זו הפעם היחידה שמברכים לא על מה שצמח, אלא על מה שאנחנו עשינו. על משהו שבידיים שלך באומץ את מחברת למשהו אכיל, למשהו לא מבהיל.

בכל בוקר החיים מניחים לפתחנו הרבה, הרבה חומרים. מה אני עושה עם המלח הזה בחיים שלי? עם מה שלא מתוק? עם אבק הדרכים הזה שקוראים לו קמח? עם המים – הנטייה שלי לנזול ולא להחליט שום דבר? עם האוויר הזה, כל החללים הריקים שממלאים לי את החיים כמו בועות בבצק שתפח?

את כל הרכיבים האלה הקב"ה נותן בידנו ואומר: תלושי. תלושי עם הלשון הזאת שלך. תלושי תפילות. חברי את הכל יחד, למשהו מנחם וחמים ותפוח, עם ריח של בית.

תפסיקי עם השאלות האלה, ששואלות רק מי שיש להן המון המון זמן: "איפה מתחילה האמונה ונגמרת ההשתדלות?" עזבי אותך. בבצק לא יודעים איפה נגמרים השמרים ומתחיל הסוכר. את לוקחת את הכל, מכניסה לתוך זה כל כך הרבה תפילות, לשה ומבקשת לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶך.^[6]

את עושה בידיים את כל מה שאת מסוגלת, אבל הלחם יֵצֵא כשם שהוא יֵצֵא. מכוח התפילה שלך. והאמונה שלך. וההתעקשות שלך. והרצון האמיתי שלך לטוב. הפחד קיים, אבל עתה, אַל תִּירְאוּ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם. יש משהו אחד שהקב"ה נתן לנו בידיים, וזה לאפות את הלחם שלנו. הלחם לא גדל; הלחם בידייך.

לכי ותוציאי את הלחם שלך מהארץ. לכי ותאפי את הלחם היום-יומי הזה, עם הילד הזה, עם האיש הזה והפרנסה הזו. תכניסי לתוך הלב שלך, זה התנור הכי חם שיכול להיות. לרבי נחמן היו כל מיני תלמידים קשי יום, והוא היה אומר: הם אפויים בליבי.^[7] אז תאפי בלב את הקשיים שלך, את האהובים שלך שאת כל כך דואגת להם. תלחשי מילות תפילה, ויצא הכי טעים שיש.

אנחנו והקב"ה, צוות אחד, מצווה אחת. עָלֹה נַעֲלֶה. יָכוֹל נוּכַל.^[8]

מקורות ומראי מקום

[1] במדבר יד, ל"ז.

[2] בחוק איסור לשון הרע, הגנת "אמת בפרסום", הידועה גם כהגנת "אמת דיברתי", יכולה להגן מפני תביעה פלילית או אזרחית על מפרסם פרסום שיש בו "לשון הרע" אם הפרסום הוא אמת וגם יש בו עניין ציבורי. (ויקיפדיה)

[3] במדבר יג, כ"ח.

[4] במדבר י"ד, ט.

[5] נוסח ברכות הנהנין.

[6] יחזקאל מ"ד, ל.

[7] שיח שרפי קודש, ב' א'-ק"ב.

[8] במדבר י"ג, ל.