שווה סיפור: לך תבין לב של יהודי

אני אדם פשוט, עובד למחיתי כשרברב. אינסטלטור, בלשון העם. זוהי פרנסתי, ואומר בכנות שברוך ה', הפרנסה בשפע ויש לי ברכה במעשה ידי.

ישנם דברים שמבחינתי הם בגדר "יהרג ואל יעבור" - כל בוקר וכל ערב, לפני העבודה ואחריה, אני הולך לשיעור תורה. על זה אני באמת מתקיים, כל השאר זה בגדר תפאורה לדבר האמיתי ביותר. התורה הקדושה. בדרך זו גם גידלתי את ילדי. להיות פשוט - אבל לכוון גבוה, כמה שיותר קרוב לה' יתברך. ואין כמו לימוד תורה כדי להתחבר ולהיות הכי קרובים שאפשר. ובאמת זכינו, אשתי ואני, איני יודע למה, מתנת חינם מידו הפשוטה והרחומה של ה' הכל יכול - כל ילדי וחתני, כולם דור ישרים מבורך, כולם עוסקים בתורה הקדושה מבוקר ועד ליל, ואני עושה ככל יכולתי על מנת לתמוך בהם ולהיות חלק מזה.

בעבודתי אני נחשף לכל מיני סגנונות של אנשים. לפעמים, כשאתה רואה את ה"קרביים" של הבית, אתה מבין שלא הכל אתה מבין, ולא מה שנראה בחוץ זה מה שקורה בפנים. למדתי ואני עדיין לומד כל יום מחדש מאנשים איתם אני נפגש, ותמיד אני נפעם מהנשמות הקדושות הללו והמערכת הזו שנקראת איש יהודי.

כאן רציתי לספר על מקרה אחד, שאישית, הפעים אותי והשאיר לי מזכרת גדולה בלב, משהו שאקח עד סוף ימי.

באחד מהימים, באמצע היום, קיבלתי טלפון מאדם שביקש ממני להגיע בדחיפות לבית אמו. יש לה פיצוץ בצנרת, והיא לא יכולה להישאר ללא מים. אצלי, אנשים מבוגרים מקבלים יחס של כבוד, ולכן, למרות היותי עמוס מאוד, פיניתי לי זמן על מנת להגיע אליה במהירות.

הבן נקב בשם של אחת השכונות בעיר. זוהי שכונה בה מתגוררת השכבה הסוציואקונומית הנמוכה ביותר - אנשים קשי יום שנלחמים על מחיתם, חיים בהישרדות בחברה בה לרמת הפשע והעוני יש תחרות צמודה מאוד, והלוואי ואף אחד לא היה זוכה בה.

וכך כבר בכניסה לשכונה האטתי את הרכב כדי לעבור בין הבניינים, למצוא את המספר הנכון. נראה כי בשכונה הזו, שלטים בין הבניינים הם בגדר מותרות. או שאין ואתה אמור לנחש, או שזה נתלש בחציו, דהה, קולף, וגם שם אתה צריך לחדד את עיניך ו...לנחש. וכך, בעודי תר אחד הכתובת שרשומה אצלי, זיהיתי את היעד.

זה היה בניין ישן, חיוור, משנות החמישים של המאה הקודמת, בין הבניינים הראשונים שבנו בעלייה הראשונה לאחר קום המדינה. הכל היה מוזנח ומלוכלך, והאמת, הוא דמה לכל שאר הבניינים בסביבה. לא ציפיתי ליותר מזה.

בעודי מתארגן ברכבי עם ארגז הכלים והאביזרים אותם אצטרך, חנה לידי רכב מפואר, אחד מאלה שאני ירא מלעבור לידם, ולו רק כדי שלא יישרטו בגללי. מהרכב מחליק אלי אדם חצי קירח, עם מבט כמעט אדיש. ולמה כמעט? כי הזיק הבוחן שלו בעיניים מתעלל באדישות שהוא מפגין, ומשאיר אותו בעמדה של אדיש אבל לא ממש סימפטי. בקיצור, לא הטיפוס שאני אאחל לעצמי כשכן וכלקוח בכלל.

הוא ניגש אלי. "אתה שלום?". השתדלתי לחייך. "כן", עניתי, מבין שזה מתחיל להיות קצת מסובך.

אבל אף אחד לא שאל אותי, ואני הגעתי בכלל כשרברב במקרה חירום אל אישה מבוגרת, שהיא במקרה אמא של היצור לפני, אז החלטתי לזרום עם העניין ולקוות שהסיפור יסתיים בטוב.

"בוא אחרי", הוא פקד עלי, ואני, נאמן להחלטתי – הלכתי אחר המפקד.

הגעתי לדירה, מתוחזקת ונעימה יחסית. אימו ישבה על הספה, נותנת לבנה את כל הפיקוד. "בוא נרד קודם לשכנים, שתבין את הנזק", הוא אמר. ירדנו קומה. דלת ישנה, זוג מבוגר בפתח. "הבאתי בן- אדם שיטפל בבעיה של אמ'שלי, אני רוצה שהוא יראה את הרטיבות אצלכם". הם לא ענו, אבל פתחו בצייתנות את הדלת. נכנסתי.

המצב שם לא דמה למצב בבית אליו הוזמנתי. הם ישבו על ספה ישנה, וכל הבית זעק דלות. ריחמתי עליהם. אחרי שראיתי את הנזק אצלם, חזרנו בחזרה לבית של אמו. כבר במדרגות שאלתי אותו מתי הוא מתכנן להזמין להם סייד שיצבע את כל הנזק שנגרם להם בתקרה. "נראה לך? אל תתערב, אח'שלי, כל אחד ומה שהוא צריך לעשות", שתקתי. אפשרות אחרת לא היתה לי.

בבית ניגשתי מיד אל העבודה. פתחתי פה ושם, ומיד "עליתי" על מקור הבעיה. טיפלתי בה בזריזות וביעילות. בסיום העבודה, האיש נזכר שיש לאמא שלו גם בעיה עם דוד השמש. "עכשיו לא ממש קר, אבל אם כבר אתה פה, בא תעיף מבט". הסכמתי. עליתי איתו לגג. הבטתי על הדוד, בדקתי פה ושם והודעתי לו שהבעיה היא בגוף החימום. "אז תחליף", הוא אמר לי. נקבתי לו בסכום העלות, כולל העבודה. באותו רגע הוא התקרב אלי בתנועה מאיימת, ותפס בדש החולצה שלי. "אחי, לקחת מספיק כסף על העבודה למטה. המחיר כולל הכל, אני מובן?". פרפרתי מפחד. אני נמצא על גג פתוח, לבד עם עבריין אימתני. הסכמתי. רציתי את חיי בחזרה.

בשתיקה החלפתי את גוף החימום. בסיום העבודה, העפתי מבט נוסף על הדוודים שהיו פזורים שם. ניגשתי אל הדוד של השכנים, אלו שהדלות שלהם זעקה לעברי. לבי ניבא לי שהמצב שם לא יהיה מרנין, בלשון המעטה. ואכן, הקולטים היו במצב גרוע, אבל עדיין עשו עבודה לא רעה. וכמה מפליא - גם אצלם היתה אותה בעיה בגוף החימום, מה שאומר שיש צורך להחליף את כולו. בדרך כלל אני לא נוהג להסתובב עם גופי חימום. הפעם, בחסדי שמיים, קניתי גוף חימום שתכננתי להחזיר כי הוא לא תאם לדוד של הלקוח שהזמין אותי, ובינתיים הוא היה איתי כרזרבה, אף על פי שהדגם הזה ישן כל כך שאין אותו כמעט לאף אחד. דווקא כאן זה היה בול למקום ולמעמד...

פלא פלאים.

וכך החלפתי גם להם את גוף החימום.

כל הזמן הזה, הברנש לא התיק את עיניו ממני. כאשר הוא ראה שאני מתחיל לעבוד עם הדוד של השכן, הוא השתהה קמעא, ולבסוף ירד למטה, חזרה בסולם.

בסיום העבודה קיפלתי את הציוד והכלים, והתחלתי לרדת. במדרגות ראיתי אותו ממתין לי ליד הדלת של אמא שלו. "אין לי כוח עכשיו לבלגן שלו", חשבתי בפחד. אבל הברנש הגיש לי תשלום על העבודה הראשונה, זו שהוא הכליל במחיר. שתקתי, השלמתי עם העניין.

המשכתי לרדת במדרגות. הבחור לא זז. הרגשתי את המבט שלו מלווה אותי עד ליציאה מהבניין. ואז, שניה לפני שיצאתי, הוא קרא לי.

"שכחת לבקש מהם כסף". הוא התכוון לשכנים, אלו שהחלפתי להם את גוף החימום. "זה בחינם", עניתי לו. "תעדכן אותם, שידעו שיש להם עכשיו מים חמים", אמרתי ויצאתי במהירות אל עבר החניה.

נאנח, משוחרר מהאימה שאפפה אותי, הכנסתי את כל הכלים והחפצים לרכב והתחלתי להתארגן. רגע לפני שהתנעתי, ראיתי אותו רץ לכיוון שלי.

"חכה", הוא צעק וסימן לי. הלב שלי ירד, סופית.

הוא נקש על החלון. לא העזתי לפתוח. הוא לא הרפה. הישרתי אליו מבט לרגע, וגיליתי משהו אחר, שונה. הוא סימן לי בידו, מבטו מתחנן. נכנעתי בפעם המי יודע כמה באותו יום. פתחתי את החלון. "זה שלך", הוא אמר, מגיש לי חבילת שטרות עבה. ספרתי את הכסף. היה שם כפול ממה שביקשתי על התיקון של הדוד. החזרתי לו חצי. "זה שלך, אני ביקשתי רק חצי". "לא, אחי, אני משלם גם על העבודה של השכנים. אני לא האמנתי שאתה לא מבקש מהם כסף, לא ראיתי אנשים כמוך", הוא אמר לי, מעביר במהירות אצבע בקצה העין. קלטתי.

שתקתי. לקחתי את הכסף והגשתי לו שוב. "קח, תשלם עם זה לאיש מקצוע שיסדר להם את הבית עם כל הרטיבות שם". הוא תפס לי את היד, אבל הפעם המגע היה קצת שונה.

"אח שלי, אני מבטיח לך, הכל עלי, אני אדאג להם עד הסוף. מילה של דודו. אם לא נעזור אחד לשני, מה יצא מאיתנו?", הוא אמר לי. לא להאמין שאותו בן אדם שאג עלי לפני כשעה במדרגות על העניינים שלא קשורים אלי. "אני דואג להם כמו להורים שלי, תהיה רגוע".

הבטתי בו, מחייך, נפעם מאשד הרגישות והאכפתיות שנמצא שם, מאחורי חומות של ניכור ואדישות, מהטוב שנשפך החוצה מחריץ קטן שנסדק. נפעמתי, לא יכול להבין ולהכיל את גודל הרגע. זה הדבר האחרון לו ציפיתי. איך אחרון האנשים, זה שהייתי בטוח שעוד רגע הוא רוצח אותי על סכום של כסף, מגלה את הפנים האמיתיות שלו, את הלב הטהור שנמצא שם, פועם ללא הפסקה. בעורקיו זורם דם של חסד ונתינה. מצאתי את עצמי שואל: "איך בכלל יכלתי לחשוב עליו אחרת?".

ועכשיו לך תבין לב של יהודי.

מי כעמך ישראל.