איה קרמרמן: מה אני יכולה לעשות עם הקנאה שלי?

נגיד שיש לי חברה שעובדת פחות או יותר במה שאני עובדת, אבל מצליחה הרבה יותר. במקרה שלי יש יותר מאחת כזו, אבל אנחנו בעולם הנגיד כרגע. ונגיד שמצד אחד אני מאוד מפרגנת כי אני רוצה שיהיה לה טוב. אבל מהצד השני, באיזו פינה חשוכה של הלב, יש בי קנאה כלפי ההצלחה שלה. אפילו אם זו קנאה ממש קטנה, כזו שיכולה להיכנס לקופסת גפרורים, היא שוכנת שם. מערערת את שלוותי. הכול בנגיד. אני מעיזה לכתוב את זה קבל עם ועיתון כי החברות שלי, אלו המצליחות, וגם אלו שלא, יודעות כמה ההצלחה שלהן גורמת לי אושר. רגע, ומה אם לא במאה אחוז? מה אם באמת יש לי קווץ' קטן של קנאה? האם אני צריכה להתבייש בו? האם אסור לי להודות בו? האם זה הופך אותי לקלפטע, לזייפנית חברוּת? האם זה הופך אותי לאדם שלא עובד על המידות שלו? או אולי בכלל עצם העובדה שאני מודה בזה ומעלה את הנושא - זה בדיוק מה שהופך אותי לפעילה בעבודת המידות שלי?

אני הבעיה

קנאה. מידה קשה. כזו שמכרסמת את הבפנים. לפעמים.

מפתיע לגלות שהיא בכלל לא קשורה לאדם השני. היא קשורה לשני דברים, נטו שלנו. היא מפגישה אותי וגורמת לי להתעמת עם החוסרים שלי, כמו חוסר ביטחון עצמי, חוסר מוטיבציה, עצלנות, חוסר כישרון וכדומה. אלו מונעים ממני להשיג את מושא קנאתי. שנית - זה שאני מקנאת בחברתי, לא בהכרח אומר שאני צרת עין או לא מעוניינת שיהיה לה את מה שה' נותן לה. זה אומר שגם אני מעוניינת בשפריץ מהשפע שה' בטובו מרסס עליה. למרות שהקנאה נמנית עם ספקטרום הרגשות השליליים, האמת היא שזה רגש מאוד טבעי. אולי דווקא בגלל זה אנחנו מצווים לא לחמוד. ה' למעשה אומר לנו: אני יודע שלקנא קופץ לך בלי שליטה, משום מה גם כשאתה רואה דשא. אבל יודע מה, שים לב אליה. בסופו של דבר היא עלולה להעביר אותך מהעולם.

כל עוד הקנאה חבויה מתחת לרדאר, היא מודחקת בשלווה. אבל בשנייה הזו, שבה אני הופכת להיות מודעת לקופסת הגפרורים העכורה שלי, מתחילה הבעיה שלי. כשהיא ישבה שם באין מפריע, היה לי סבבה. עכשיו כשהיא עברה מקום, לקדמת המדף, היא עושה לי שם בלגן בלתי פוסק. ויש דברים שלא נכון להמתין איתם לניפוי של פסח. צריך להתמודד איתה עכשיו.

כשאני מקנאת במישהי, למעשה בדרך זו או אחרת אני מוסרת לידיה שליטה. מה זאת אומרת? אם היא תצליח, הקנאה בתוכי תגדל. כשהיא תיכשל - האם זה יהפוך אותי לשמחה יותר? אם זה כך, הרי שרגשותיי אינם בשליטתי.

אני צריכה להתמודד עם העובדה שיש בי רגשות שליליים, קטנוניים. אני לא הבנאדם המפרגן והטוב שחשבתי. אין בי את הגדלות שאני רוצה שתהיה בי. עצם ההבנה הזו היא באסה בפני עצמה ועלולה להעלות בתוכי רגשות שליליים.

איפה האמונה שלי? אני אמורה להאמין שלה' יתברך שק מלא ברכה ואף אדם אחר לא יכול לגזול ממני את הברכה שמיועדת לי. זה שיש ברכה על מישהו אחר, רחוק או קרוב, לא אומר ששלי מתעכבת בדואר. אין מלכות אחת נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה. אז במה יש לי לקנא? בהצלחה? או בברכה? זאת אומרת שאני צריכה להתמודד לא רק עם העובדה שאני חברה פח, אלא גם עם זה שאני לוקה בקטנות אמונה.

אם אני מתבאסת מזה שה' בוחר להשפיע שפע על חברתי, כאן עלולות להיכנס מחשבות רעות מבית היוצר של היצר הרע: אם ה' לא מברך אותך, כנראה שאת לא ראויה לברכה. כנראה שהקנאה שלך היא שעוצרת את ברכות ה'. כנראה את פחות מחברתך. תבדקי בציציות שלך. כנראה תמצאי בהן פסול. מי את חושבת שאת שמגיעה לך ברכה. חברתך, לעומת זאת, פששששש. היא צדיקת־על. אולי תלמדי ממנה. סמטוחה? חכי לסעיף הבא.

כיוון אחרון וקטלני במיוחד - איך עלי להתמודד כשיש בי רגשות שמנוגדים לתורה? כתוב בפירוש באותיות מרחפות על גבי ספירין "לא תחמוד". אין ספק שזה ציווי קשה. זו בקשה כמעט בלתי אפשרית. כמו להיות מצווים לאהוב מישהו. ה' יודע כמה זה קשה, לכן הוא מצווה אותנו לכבד את ההורים, ולא לאהוב אותם. לאהוב בכל לבבנו אנחנו שומרים לו. ת'אמת, מי מצליח? אולי בלב אחד, אבל בשני? ליבבתיני באחת מעינייך. לא? יופי, אז אני גם קטנונית, גם חברה פח, גם עם חוסרים ועכשיו גם יהודייה לא משהו? נפלא.

אז אם נכשלתי והקנאה מצאה משכן בתוכי, מה אני אמורה לעשות איתה? גישה אחת היא להגיד - מי שמתעסק עם הקנאה שלו, משלים עם זה שהיא חיה בתוכו, עושה מעשה לא יהודי. ביהדות אסור לקנא. יאללה - בואו נדחוף את הקנאה עמוק בארון, נכסה אותה בכמה שמיכות פוך עבות, נסתום את הגולל ושלום. האם זה יעלים אותה? האם זה ינקה את התחושות הקשות שהיא מביאה עימה? פחות.

גישה שנייה היא להציף את הרגש הזה. להכיל את זה שכן, אני אנושית. יש לי חולשות ומגרעות. איך אני יכולה להפוך לימון ללימונדה? אפשר להחליט להתמודד עם החוסרים שלי שמונעים ממני את משא הקנאה. בתחבולות אני עושה לי מלחמה - מנקה את חוסר הביטחון, מטאטאת החוצה את העצלנות וכו'. דרך נוספת היא לסלוח לעצמי שאני כזו, ולדעת שלמרות החיסרון הזה התורה ניתנה לי, באנושיותי.

כמו טיפול בצלקת

לפי תורת הקינסיולוגיה, כאשר יש צלקת, מטפלים בה. צלקת היא עור שונה מהעור שהיה שם לפני כן, גם אם תפר אותה הטוב שבפלסטיקאים. היא עור מוגלד. אם היא לא מטופלת נכון, השריר שמתחתיה לא יעבוד כראוי. הטיפול בצלקת נעשה אחרי שתמה ההגלדה. כשהעור עבר את תהליך ההחלמה. על פני השטח הכול תקין, רק מבפנים מתבשלת חולשה. מתחילים להבין את האנלוגיה?

איך מטפלים בצלקת? מבינים לאיזה צד צריך למתוח אותה, מזיזים אותה, מוציאים אותה משלוותה ומזרימים אליה דם. גם כשנראה שהיא החלימה, אפשר להמשיך ולתקן אותה. לא על ידי שנעזוב אותה על מי מנוחות. ההפך. על ידי שנתעסק איתה, נזיז אותה. נזרים לה דם, חמצן וחיות. רק אחרי כל אלו היא תחלים, תשתחרר מהמגבלות שלה. ואז גם השריר הפנימי, המקנא, יוכל להחלים.

אז תמתחו, תתעסקו, תטפלו. רק אל תקברו. אל תדחיקו. אל תתעלמו. כי זו הדרך שתילחמו ותחלימו.