הרב ראובן אלבז: מה עושים כשהאישה לא שוטפת את הרצפה?

"וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (ט"ז, ג').

פרשתנו, פרשת קרח, היא השנייה מתוך שתי פרשיות, המלמדות אותנו עד כמה יש צורך לעבוד על המידות ולשרש מתוכנו את המידות הרעות, אשר גרמו גם לאנשים גדולים ליפול בעטיין. בפרשה הקודמת היו אלו המרגלים, עליהם העידה התורה (י"ג, ג'): "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה", וכבר כתב רש"י (שם): "כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות".

ומה גרם לאנשים שכאלו, מורמים מעם, להפוך קערה על פיה, ותחת לראות את נסי ה' וטובת הארץ, כפרו בו והוציאו דיבת הארץ רעה? הכבוד! כאן הרי אנחנו נשיאים, ואם ניכנס לארץ ישראל אולי יחליפו אותנו...

גם בפרשתנו: "וַיִּקַּח קֹרַח" – "לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה". ומה גרם לו להיכנס למחלוקת הגדולה הזאת נגד משה רבנו? אומר רש"י: "נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור".

הקנאה! הקנאה טורפת את דעתו של אדם ומוציאה אותו מן העולם! "אמר קרח: אֲחֵי אבא ארבעה היו, עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השנייה? לא אני, שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם? והוא מִנָּה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם. הריני חולק עליו ומבטל את דבריו" (רש"י שם).

לקרח לא היה חסר כלום. הוא זכה גם לתורה וגם לעושר. מה ראה לשטות זאת לחלוק על משה רבנו? "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" (אבות פרק ד' משנה כ"א).

הרגשת "יש" פוגעת ב"אין עוד מלבדו"

כל אדם צריך לזכור דבר אחד פשוט: אני בסך הכל פקיד זוטר בעולם הזה! יש פקיד בבנק שתפקידו לספור את שטרות הכסף ולרשום אותם בספרי הבנק. בכל יום עוברים תחת ידו מיליונים. האם הוא יכול להתגאות במיליונים האלו? פשיטא שלא! הוא בסך הכל פקיד, הממלא את חובתו, ומקבל את משכורתו מהמנהל הראשי.

כאן, בעולם הזה, כולנו "פקידים" של בורא עולם. שום דבר לא שייך לנו. הקב"ה מינה את כל אחד לאיזשהו תפקיד, אותו עליו למלא, איש איש לפי הכלים שקיבל ממנו יתברך. גם אם מתוקף תפקידו הוא "מגלגל מיליונים", עליו לדעת שהוא בסך הכל "פקיד", "צינור" דרכו מעביר הבורא יתברך את השפע לעולם.

הדברים אמורים לא רק ביחס לממון. אדוננו גאון הדורות, הגאון מווילנא זצ"ל אומר, כי גם ביחס לחכמה, שומה על האדם להכיר ולדעת, כי אף אם זכה להגיע לאיזושהי דרגה בידיעת התורה, לאחר שעמל, יגע ושקד עליה יומם ולילה, מכל מקום "כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה" (משלי ב', ו'),ורק משום שהקב"ה נתן לו סיעתא דשמיא מיוחדת זכה להגיע להיכן שהגיע!

וכמו שפקיד לא יכול להתהדר בעושרו של בעל הבית, כן כל אדם לא יכול להתהדר ולהחשיב את עצמו למשהו. שומה עליו להרגיש שֶׁמִדִלֵיה לית ליה מידי, וכל מה שיש לו – מאתו יתברך הוא! הכתוב אומר (דברים ד', ל"ה): "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" – אם אדם מרגיש את עצמו ל"יש", שיש לו משהו מדליה, הרי הוא פוגם ב"אין עוד מלבדו"! 

הנפילה של רבים וטובים היא בזה שייחסו לעצמם איזשהו "יש", חשבו שמגיע להם משהו. המרגלים חשבו שהם משהו, הם "נשיאים", ואם ייכנסו לארץ הם עלולים לאבד את ה"משהו" שלהם. קרח חשב שהוא משהו. "שני לעמרם". "מגיע לו" להיות נשיא. המחשבות הללו הפילו אותם. לוּ היו חיים את ה"אין עוד מלבדו", ומודעים להיותם "פקידים" שייעודם למלא את התפקיד שייעד להם בעל הבית, לא היו נופלים כפי שנפלו.  

זוהי עבודת המידות. להרגיש שאני "אין". גם אם הקב"ה מינה אדם לתפקיד חשוב, בעל השפעה רחבה, ונתן לו עושר רב - עדיין עליו להרגיש "אין"! עליו להרגיש שהוא בסך הכול "צינור", וככל שהצינור ריק יותר, חלול יותר – כן עובר בו שפע רב יותר מ"אין עוד מלבדו". ואם מכניסים בתוכו משהו מן ה"יש" – זה יוצר "סתימה" בצינור! והסתימה חוסמת את זרימת השפע העובר דרכו!

המרגיש "אין" - הוא המרוויח

מספרים על בעל אחד שהגיע לביתו וראה שם אי סדר גדול. הרגיזה אותו במיוחד הרצפה המלוכלכת, וכיוון שהסבל הזה היה אצלו סבל מתמשך, החליט ללכת להתייעץ עם חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל, אולי כדאי לו לגרש את אשתו ולהפסיק לסבול.

כשפתחו לו את הדלת הוא כמעט התעלף: חכם בן ציון עומד עם מכנסיים מקופלים כלפי מעלה, נועל נעלי בית לרגליו ושוטף את הרצפה. כשראה זאת – ברח מהמקום. הוא לא שאל את הרב כלום. "סטירת הלחי" שחטף היתה עבורו התשובה הטובה ביותר לשאלתו וללבטיו.

אתה רואה שהרצפה מלוכלכת? מה הבעיה? קח מקל שטיפה ותנקה! פעם פעמיים תנקה לבד, בפעם השלישית האשה תצטרף ותנקה אתך ביחד, ובהמשך היא כבר תנקה לבד... אם תושיט יד לעזרה – הכל יבוא על מקומו בשלום... אבל כדי להושיט יד צריך האדם לעבוד על מידותיו ולהרגיש "אין"! מי שמרגיש שהוא "יש" יתנהג בגישה שזה "לא מתאים" לו, והתוצאות עלולות להיות הרסניות. ככל שאדם מוותר יותר - הוא מרוויח יותר. מצליח יותר. הוא הַמְּנַצֵּחַ!

הַלְּבָנָה שדיברה ואמרה: "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד" – הפסידה והתמעטה (חולין ס ע"ב). השמש ששתקה – הרוויחה! אוֹרָהּ רב עוצמה! "שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (מלאכי ג', כ'). השמש השכילה להבין כי היא באה לעולם למלא את התפקיד שייעד לה הבורא, ומה לה, אפוא, להתאונן ולהתלונן?

משום כך, מהווה השמש דוגמא נאמנה לכל אלו המשכילים להבין שהכל מגיע מאת השי"ת, וכפי שדרשו חז"ל (יומא כג ע"א): "הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר (שופטים ה, לא): 'וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ'".

גם אם ביזו אותם, העליבו אותם, הם לא יוצאים ל"מלחמה". הם מאמינים באמונה שלמה כי "הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה'", וכל ההערות והביזיונות שספגו הם מאתו יתברך. מי שמרגיש "אין" - לא נפגע מכל דבר. לא יוצא להילחם על ה"אין" שלו. מי שהוא "יש" נפגע כל אימת שמרגיש כי מאן דהו פגע ב"יש" הזה, ויוצא להילחם עליו.

לא אחת אשה פונה לבעלה, שאיחר קצת מלשוב הביתה, ושואלת אותו: "איפה הָיִיתָ?". השאלה הזאת מנדנדת לו... הוא מתרגז ממנה ומתחשק לו לענות: "תפסיקי כבר עם השאלה הזאת! תני לבן אדם לחיות"... ולעתים אף חריף יותר: "מה זה העסק שלך? כל דבר אָתְּ צריכה לדעת?..." אם ענה כך – הוא לא בכלל "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ"! הוא מחשיב את עצמו ל"יש", והריהו כופר ב"אין עוד מלבדו"! אם השכיל לבלום את פיו, ולענות בנחת ובשלווה – הריהו בכלל אלו המאמינים באמונה שלמה שהכל מאת ה' ושכרו רב מאתו יתברך!

(מתוך סדרת הספרים הנפלאה, "משכני אחריך" במדבר ח"ב – עמוד כ"ו ואילך)