חידות בענייני קיום המצוות

1) איזו מצוה ממצוות התורה, אם ירדוף אחריה האדם, לא יוכל להשיגה ולקיימה, אלא אדרבה, היא תברח ממנו, ורק על ידי היסח הדעת ניתן לזכות בה?

2) איזו מצוה יכול האדם לקיים רק כשהוא במצב של ישיבה?

3) איזו מצוה עדיף יותר לקיים על ידי שליח, מאשר לקיימה בעצמו ('מצוה בשלוחו יותר מבו-עצמו')?

4) מתי אנו אומרים לאדם: כדי לחזור בתשובה שלימה, עליך להימנע מקיום אחת מתרי"ג מצוות התורה?

5) מהי המצוה, שבאופן מסוים, אדם יכול להוציא אחרים ידי חובתה, אך הוא עצמו אינו יכול לצאת בה ידי חובה?

6) היכן מצינו שהוציא מת את הרבים ידי חובה?

7) א) זָכָר גמור, אך מתחייב במצוות ועבירות כבר בגיל י"ב כנקבה - היתכן?

ב) היכן מצינו אדם שמתחייב במצוות עוד בטרם מלאו לו י"ב שנה?

8) איך יתכן שיהודי גמור יהיה חייב רק בשבע מצוות בני נח כגוי?

9) ראובן נטל חתיכת דג כשר, בירך עליו כדת וכדין ואכלו, והנה, בא חכם והעיר לו: "ידידי, אני מצטער לומר לך שביטלת מצוַת עשה מן התורה...", מה פשר דברי החכם?

10) איזו מצוַת עשה יכול לקיים אך ורק מי שהוא 'ירא אלוקים'?

תשובות

1) מסופר בספר 'תולדות אדם': פעם ישבה חבורת תלמידי חכמים בחברת רבי זעלמלע מווילנא. קם אחד ואמר: שמעתי בימי חורפי מחכם אחד, כי יש בתורה מצוה אחת שככל שיתאמץ האדם לקיימה, כך היא בורחת ממנו ואינו משיגה לעולם, אולם דווקא כאשר מסיח הוא דעת ממנה, אזי לעתים זוכה הוא לקיימה... מאז ששמעתי את הדברים - המשיך אותו חכם וסיפר - כבר חלפו שנים רבות, זקנתי וגם שבתי ועדיין איני יודע כוונת החכם...

נענה רבי זלמן ואמר: צודק גם צודק אותו חכם, והרי תוספתא מפורשת היא במסכת פאה (פ"ג), וזה לשונה: מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו, ואמר לבנו: צא והקרב עלי פר לעולה ופר לשלמים. אמר לו בנו: אבא, מה ראית לשמוח במצוה זו יותר מכל מצוות שבתורה? אמר לו: כל מצוות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו (דהיינו, אם מתאמצים אנו ומבקשים לעשותה, יכולים אנו להשיג אותה), וזו שלא לדעתנו, שאילו עשינו ברצון לפני המקום (-אילו רצינו לקיימה), לא באת מצוה זו לידינו[1]; 'כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו וכו', למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך' (דברים כ"ד, י"ט). קבע לו הכתוב ברכה; והלא דברים קל וחומר - מה אדם שלא נתכוון לזכות וזכה, מעלה עליו הכתוב כאילו זכה, המתכוון לזכות וזכה על אחת כמה וכמה. (ורש"י בחומש הוסיף: אמור מעתה, נפלה סלע מידו, ומצאה עני ונתפרנס בה, הרי הוא מתברך עליה).

הרי שכוונת החכם בשאלתו מפורשת בדברי התוספתא על מצוות שכחה, שהמתאמץ לקיימה אינו משיגה (ואדרבה אם ישתדל לעשותה, לא ישכח), אלא ניתן לזכות ולקיימה רק על ידי היסח הדעת ושכחה...

2) "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא י"ט, ל"ב).

3) מצוות משלוח מנות, לדעת ה'בנין ציון' (סי' מ"ד, מובא במשנ"ב בסי' תרצ"ה ס"ק י"ח. אולם יש חולקים וסוברים שגם במשלוח מנות אמור הכלל של 'מצוה בו יותר מבשלוחו', יעויין בפסקי תשובות שם אות ט"ז).

4) כתב הרמב"ם (ספר המצוות מצ"ע קצ"ח): "המצוה הקצ"ח היא שציונו לבקש ריבית מן הגוי, ואז נלוה לו, עד שלא נועילהו ולא נעזור לו, אבל נזיקהו, ואפילו בעניין הלואה שנתנה עמו, כמו שהוזהרנו (ל"ת רל"ה) מעשות כך לישראל. והוא אמרו יתעלה (דברים כ"ג, כ"א) 'לנכרי תשיך'. והנה בא לנו הפירוש המקובל כי זו מצוה, לא רשות, והוא אמרם בספרי לנכרי תשיך זו מצות עשה". דהיינו, לשיטת הרמב"ם קיימת מצות עשה בלקיחת ריבית מן הגוי.

ומאידך, כתב הרמב"ם (הל' עדות פי"ב ה"ה): "מאימתי חזרת מלווים בריבית (דהיינו מתי המלוה בריבית נחשב לבעל תשובה ומעתה יוכשר להעיד עדות), משיקרעו שטרותיהן מעצמן, ויחזרו בהן חזרה גמורה שלא ילוו בריבית אפילו לנכרים"[2].

5) כתב המשנה ברורה (סי' תקפ"ז סק"י, בשם הפרי מגדים): "התוקע שהכניס שופר לבור ותקע, והוא בעצמו עומד כולו מבחוץ (והציבור עומדים בתוך הבור), העומדים בבור יצאו בתקיעתו, והוא עצמו לא יצא", (משום ששמע קול הברה. ואף שאינו יוצא, מכל מקום נחשב ל'מחוייב בדבר', ולכן יכול להוציא אחרים ידי חובה).

6) מספרת הגמרא בכתובות (ק"ג.): "בשעת פטירתו של רבי אמר: לבַּנַי אני צריך. נכנסו בניו אצלו, אמר להם היזהרו בכבוד אמכם, נר יהא דלוק (בערב שבת) במקומו (אצל השולחן, כפי שהיה בחייו), שולחן יהא ערוך במקומו מטה תהא מוצעת במקומה. מאי טעמא? כל בי שמשי הוה אתי לביתיה". דהיינו, אף לאחר שנפטר, בכל ערב שבת היה רבי מגיע לביתו.

וכתב בספר חסידים (סימן תתשכ"ז, הובא בגיליון הש"ס שם): והיה רבי נראה בבגדי חמודות שהיה לובש בשבת, ופוטר את הרבים בקידוש היום, ולא כשאר מתים שהם חופשיים מן המצוות, כי צדיקים חיים ופוטרים בקידוש. (ועיין שם בהערות מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל).

7) א) בגמרא במסכת חגיגה (ד'.) מבואר שלמדו רבותינו בגזירה שווה כי עבד כנעני חייב במצוות כאשה. ויש מן הפוסקים שלמדו, כי הוא הדין בנוגע לגיל חיובו של העבד במצוות, דהיינו שמתחייב בגיל י"ב שנה כאשה (יעויין בזה בשו"ת תשורת שי ח"ב סי' ק"ג).

ב) יש שכתבו כי בן-נח[3] חייב בשבע מצוות בני-נח כאשר נעשה "בר-דעת", אף בטרם מלאו לו י"ג או י"ב שנה[4].

8) שיטת רבי יהודה (במסכת בבא קמא פ"ז.) היא שהסומא פטור מכל המצוות[5]. וכתב רבינו ה'מנחת חינוך' (במצוה ב') כי מצא בספר 'המכריע' לרבי ישעיה הזקן (סי' ע"ח), שלפי דעת רבי יהודה פטור הסומא אף מלאוין (-ממצוות לא-תעשה). וכן דעת ה'נודע ביהודה' (תניינא, או"ח סי' קי"ב).

והוסיף המנחת חינוך: וזה ימים כבירים ביארתי, דאף אם נאמר דפטור הסומא מכל המצוות ואף מלאוין, מכל מקום אותן המצוות שבני נח מוזהרים עליהם, גם הוא חייב, דאין סברא שיהיה גרוע מבן נח. אמנם לא התקדש בהר סיני, אבל בכל זאת לא יצא מקדושת בני נח, ובבני נח פשיטא שחייב אף הסומא גם כן, שהרי לומד רבי יהודה את הפטור של הסומא ממצוות מפסוק, ולגבי בני נח לא קיים קרא לפטור (אין מיעוט מפסוק)[6].

9) מדובר באדם ששלף דג מתוך הים, צלאו ואכלו, מבלי לבדוק את סימניו (סנפיר וקשקשת), שאף על פי שהדג היה כשר, בכל זאת הוא ביטל את מצות העשה של בדיקת הסימנים, כמבואר ברמב"ם (ריש הל' מאכלות אסורות): "מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודג שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן, שנאמר (ויקרא כ', כ"ה) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, ובין העוף הטמא לטהור". והחינוך (במצוה קנ"ג) כתב: "נצטווינו לבדוק סימני בהמה וחיה כשנרצה לאכול מהם... שכל מה שבא לנו איסור עליו, ראוי ומחוייב עלינו לבדקו יפה... ואם עבר ולא בדק, אלא שראה בה סימן האחד וסמך עליו ואכל ממנה, אף על פי שמצא אחר כן שהיתר אכל, ביטל עשה זה של בדיקת הסימנין". (ויעו"ש שציין שהרמב"ן חולק בזה על הרמב"ם).

10) כתב הרמב"ם (בספר המצוות מצ"ע ז') 'ציוונו להישבע בשמו יתעלה כשנצטרך לקיים דבר מן הדברים או להכחישו, כי בזה הגדוּלה לשם יתעלה וכבוד ועילוי, והוא אֹמרו (דברים י', כ') ובשמו תשבע'. והנה, הרמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות) חלק על הרמב"ם, וכתב שאין השבועה בשמו גם בעת הצורך מצוַת עשה כלל, כי אם רשות גמורה, שאם נרצה נשבע ואם לא נרצה להישבע לעולם, אין בכך כלום, וגם כי יש במניעה מהשבועה מצוה, וכעניין שאמרו במדרש תנחומא, 'אמר להם הקב"ה לישראל, לא תהיו סבורים שהותר לכם להישבע בשמי אפילו באמת, אלא אם כן יהיו בך כל המדות האלה, את ה' אלוקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק, ואחר כך ובשמו תשבע'.

והכסף משנה כתב ליישב את דברי הרמב"ם: 'נראה שרבינו אפשר לו לדחות ראיה זו (מדברי התנחומא), ולומר, שיראי אלוקים מצוה להם לישבע, ולשאר כל אדם אסור'. הרי לנו, שמצות 'ובו תשבע' שייכת (לפי ביאור הכ"מ בדעת הרמב"ם) אך ורק ביהודי ירא אלוקים!

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.