חיטה לא מנוערת – לא נדבקת. לכל ניעור וניעור יש מטרה

בחסידות מספרים מעשה מיוחד שארע בזמן בצורת. לא ירדו גשמים, ומלאך אחד של רחמים נעמד לפני הקדוש ברוך הוא וביקש: ריבונו של עולם, תן לי רשות לנהל את העולם תקופה קצרה. נענה הקדוש ברוך הוא לבקשתו של מלאך הרחמים, ונתן לו רשות לנהל את העולם. המלאך הוריד גשמים והזריח שמש, החיטים צמחו בזמן והעולם התנהל בחסד וברחמים. והנה, לאחר שקצרו בני האדם את החיטים, טחנו לקמח ואפו לחמים, גילו לתדהמתם כי הלחם מתפורר!!! בכל העולם לא הצליח הלחם להידבק. ויהי הדבר לפלא!

ניגש מלאך הרחמים לפני השם, ושאל בצער: ריבוני, במה טעיתי? מה לא עשיתי טוב? אמר הקדוש ברוך הוא: ניהלת את העולם נפלא, אבל דבר אחד לא עשית – לא הנשבת רוחות חזקות... נהגת ביותר מדי רחמים, ולא הבנת שהרוחות החזקות נצרכות לעולם – הן מנערות את החיטה מיסוד העפר שבה, וכך הקמח הנטחן יכול להידבק.

חיטה לא מנוערת מעפר – לא תוכל להידבק לעולם!

אז ראשית, בכל פעם שמנערים אותך משמיים - זה לטובתך. לכל ניעור וניעור יש מטרה, כך תוכלי להיות ממומשת ולא מתפוררת. העניין העיקרי במעשה המופלא הזה, הוא שתדעי שבכדי להידבק עם הקדוש ברוך הוא ועם הסובבים אותך - את חייבת לנער את יסוד העפר שבך.

את, נשמה, מורכבת מארבעה יסודות. יש בך מים, עפר, רוח ואש. העפר הוא האגו, הוא הגאווה. את חייבת לנער את הגאווה שבך! זכרי, כל זמן שיש בך גאווה, לא תוכלי להידבק עם אף אחד, לא תוכלי לגדול נכון, בדיוק כמו אותה החיטה, שנראתה יפה וטובה אבל התפוררה. אומר הזוהר הקדוש: בוא וראה שלא הגדיל הקדוש ברוך הוא אלא למקטין, ולא הקטין אלא למי שהתגדל... מי שמקטין עצמו בעולם הזה, כמה הוא גדול ועליון בעולם הבא... (זוהר פרשת שלח לך).

קוראים לזה ענווה. ענווה היא לא להנמיך את הדימוי העצמי ולהשפיל את עצמך עד עפר, חלילה. ענווה אמיתית היא להרגיש שאת מקבלת מהקדוש ברוך הוא את חייך במתנת חינם בכל יום מחדש. ענווה אמיתית היא לא להיות תלויה ב"מה יגידו", או במה שאומרים עליך. אדם עניו מסוגל לשים את האגו שלו בצד בשביל רצון השם. הוא לא רודף ורוצה להשיג מה שהשיגו אחרים, הוא מאמין שהוא נמצא במקום הנכון, יש לו התפקיד הנכון והכלים המדויקים.

קרח הפיקח, מנושאי הארון היה, צדיק מגדולי העם, חיטה גבוהה תמירה ויפה – אבל לא מנוערת. קרח היה מלא באגו, ולכן לא הצליח להתחבר עם משה רבנו ועם אהרון – והוא התפורר ונעלם.