גלויה מקטמנדו
"השם יכול הכל", אמרתי לה, והפעם ממש האמנתי בזה
"אני יודעת שאני לא מצילה אותם", היא חוזרת ואומרת לנו, "אבל כל חיוך של ילד הוא בשבילי עולם מלא!"
- חני ליפשיץ
- פורסם כ"ז סיון התשפ"ב |עודכן
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)"השם יכול הכל!", אמרתי לה בכל פעם מחדש.
אבל בתוך הלב שלי?
הרגשתי שאני לא באמת מאמינה שזה יקרה. שאני מדברת מן השפה ולחוץ.
ולא אהבתי את זה.
היא חיבקה אותי ממושכות, ויצאה שוב אל הכפר שבו היא מתנדבת.
קוראים לה זהבית, והיא כולה זהב טהור.
בת 45 עם נפש של נערה.
זהבית הגיעה אלינו לבית חב"ד כמה שבועות קודם לכן. הדבר הראשון שהיא סיפרה לי הוא שהיא כל כך רוצה ילד. משתוקקת לפרי בטן.
יש לה שם לבן אם ייוולד לה, ושם לבת, ומיטה בצבע סגול שמחכה רק לו או לה.
זה ממש לא משנה לה מה יבוא.
חיים בעלה לא הגיעה איתה לנפאל. הוא נגר, ויש לו הרבה עבודה.
גם את המיטה הסגולה של התינוק הוא ניגר בעצמו לפני עשר שנים.
היא עובדת סוציאלית במקצועה.
יום אחד שמעה על ארגון שמחפש מתנדבים בנפאל. בהחלטה של רגע ארזה את עצמה והגיעה אלינו.
במשך השבוע היא בכפר, ובשבתות היא מגיעה אלינו.
קל מאוד להתאהב בזהבית.
היא מפזרת את הקסם שלה בכל מקום שבו היא נמצאת.
היא מתנדבת בכפר קטן מדרום לקטמנדו, שם היא הולכת בין הילדים היחפים, קונה להם חולצות ונעליים. מלמדת אותם איך לשרוך את הנעל ואיך לכפתר את החולצה.
"אני יודעת שאני לא מצילה אותם", היא חוזרת ואומרת לנו, "אבל כל חיוך של ילד הוא בשבילי עולם מלא!".
גם בארץ היא מתנדבת, עם נוער בסיכון באזור הצפון. אבל הרגישה לאחרונה שהיא חייבת לשנות אווירה.
"את יודעת מה זה לחכות לילד כל כך הרבה שנים?!", היא שאלה אותי באחת השבתות. "את יודעת כמה חרבות מתהפכות אצלי כל חודש בבטן...?".
האמת היא שלא.
בניסיון הזה לא התנסיתי, והלב שלי יוצא אליה.
אני מחבקת אותה אלי חזק.
יום אחד היא ביקשה ממני לבוא לבקר אותה בכפר. הרגשתי שזה חשוב לה שאראה את העבודה שלה עם הילדים. הגעתי עם עוד כמה בנות, וישר נשאבנו לעשיה.
הכפר כולו בנוי היה על כרעי תרנגולת, הבקתות מטות לנפול והדלות זעקה מכל פינה.
יחד איתה אספנו את הילדים, שרנו להם שירים ושיחקנו איתם במשחקי קופסא חדשים שהבאנו מבית חב"ד.
הגשם החל לרדת פתאום.
שום סימן מקדים לא היה לזה.
כל הבנות תפסו מחסה בבקתה הסמוכה, אבל זהבית המשיכה לטפל באחד הילדים כמו אם רחמנייה.
הגשם צלף בפניה, אבל לה זה לא היה אכפת.
לא יודעת אפילו להסביר לכם למה, אבל הרגשתי שזוהי עת רצון.
"תבקשי עכשיו!!!", התחננתי אליה.
"תגידי לו שגם את רוצה ילד משלך".
היא עצמה את העיניים וביקשה.
בשקט.
"השם יכול הכל!", אמרתי לה,
והפעם? כל כך האמנתי בזה.
הילד הנפאלי עצם גם הוא את עיניו יחד איתה.
* * *
השבוע היא שלחה לי תמונה של אולטרסאונד.
לעובר שלה מלאו כבר 20 שבועות.
יש לה בן בבטן.
אני הראשונה שהיא מספרת לה.
"השם יכול הכל", היא חזרה ואמרה בין הדמעות.
"השם יכול הכל!".