"אני שעות עובד כדי להכשיר את המטבח מחמץ, ועכשיו הפירורים האלו...". פרק מתוך הספר "ירח נגוס"

'לא מאמין, שאילו הייתי יודע אז, לפני למעלה משנתיים שבטי לא תצטרף אליי, הייתי מחזיק מעמד', חשב מתנאל.

אבקני אביב הסתחררו ברחובות, כמהים לחופש. פרחים סקרניים הציצו מכל סדק אפשרי בין אבני ירושלים וצבעו את רחובותיה בגוונים עליזים. התכונה של ערב החג המתמזגת עם ריח האביב, מילאה את מתנאל בזיכרונות.

שעות הוא עבד אז על המטבח. שפשף, קרצף, ניקה כל פינה וסדק. הרב יגאל יצחקי הכין לו רשימה מסודרת של כל מה שצריך לנקות לפסח, והסביר כיצד להכשיר את המקרר ואת הארונות.

בן בן הכמעט שש הסתובב סביבו במעגלים, בוחן בעיניים סקרניות את המתרחש, ובעיקר ממלא את תפקיד שואל השאלות.

"שאלות שואלים בליל הסדר", אמר לו מתנאל, עייף ומוטרד.

"כן, סיפרו לנו בגן על ליל הסדר", התלהב הקטן והמשיך ללהג.

"יופי, ועכשיו תן לאבא להזדרז עם הניקיון כאן, אני רוצה להתרכז ולראות שלא פספסתי כלום". משאבת לחץ בגודל אימתני כמו עמדה באוויר, שואבת את כוחותיו.

ואז בטי חזרה הביתה, וצרור שקיות בידיה.

מתנאל הבחין כי למרות ההתנשפויות המאומצות שלה, אור מיוחד זורח בעיניה. "בנוש, תראה מה קניתי לך לכבוד החג". בן הקטן הסתובב במעגלים, כשהוא תולה את הקולב עם החולצה החדשה על צווארון חולצת הטריקו שלו, ובטי המאושרת סיפרה: "מצאתי אותה במכירת סוף עונה בחנות מותגים יוקרתית. היא עלתה במחיר של חולצה בבזאר". פנתה אל מתנאל.

גבותיו של מתנאל עוד היו מכווצות בדאגה, שמא שכח משהו מכל מה שאמר הרב?! הוא ניקה את הארונות היטב, פינה אותם מהחמץ, והשאיר חלק מהם ריקים כדי שיוכל לאחסן בהם את המוצרים הכשרים לפסח. מה עוד עליו לעשות?!

מזווית העין הביט בבגדים שהוציאה בטי מהשקיות, "יפה מאד", הפטיר באגביות. אוי! "שכחתי את הכיורים...". הוא פנה אל החדר להביא את זוג הכיורים הצחורים שרכש והשחיל אותם ברווח שנוצר בין נייר הכסף העבה לשיש.

"יפה", בטי ניסתה לשמור על מצב רוח טוב, "אני רואה שהחלטת לשוות למטבח שלנו מראה אביבי וחדשני". מתחת למילים שכן כאב של זרות, ומתנאל חש בו.

"זה לא קטע עיצובי או משהו דומה...", כמו התנצל, "פשוט זו ההלכה. המטבח צריך להיות מוכשר לפסח".

"לא הייתי מאמינה שאתה תדע כך לצחצח אותו...", מבעד לציניות הבחין מתנאל שהיא מרוצה מהניקיון הבוהק במטבח.

"את רואה, אפשר למצוא בזה גם צדדים יפים", בטי עיקמה את האף מבלי משים.

ואז ראה מתנאל את השקית עם משולשי הבורקס מונחת על השיש המוכשר. עיגולים שחורים רקדו מול עיניו, והוא ניסה לשמור על שיווי משקלו. "השקית", מלמל חלושות. "היא... זה חמץ גמור".

"נכון", ענתה בטי בשלווה. "כפי שסיכמנו, בפסח לא ניגע בחמץ. אבל כעת עוד לא נכנס החג, אם אני לא טועה".

מתנאל נאנח. בטי לא נוגעת ב'גאנק פוד' הזה, כפי שהיא קוראת לו. והבין שזו מחווה עליזה ונדירה מצידה שנועדה לשמחו.

"בטי..." הייאוש זחל לאט לאט מגרונו, כמו חילזון עייף המנסה לפלס דרך, "זה... אני שעות עובד כדי להכשיר את המטבח מחמץ, ועכשיו הפירורים האלו על השיש...".

"אוקי, אז אקח את זה. אין בעיה", בטי מיהרה לקחת את השקית, כשעלבון ממצמץ בעיניה.

"תו.. ת... תודה רבה שקנית לי. בטח רצית לשמח אותי", אמר בשקט, אבל בטי כבר לא הייתה שם בשביל לשמוע.

מתנאל השפיל את עיניו אל השיש. פירורים קטנים ושומניים יצרו שביל קטן ובלתי סימטרי על נייר הכסף הבוהק.

* * *

פסח חלף עבר, מותיר אחריו שובל של ריחות בלתי מזוהים. ניחוחות של ביחד, משפחתיות עוטפת וחמה. ארוחות בוקר של שקשוקה במצה, חביתות וסלטי ירקות חיים התמזגו יחד עם ריחו של המתח. בטי לא אהבה את עקצוצי המתח האלו שנשבו מצידו של מתנאל, שהיה מוטרד עד מאד לדעת מה לעשות בכל שלב, לא לטעות. להקפיד על קלה כבחמורה.

"בסופו של דבר היה כיף בשבוע החופש הזה", בטי מתחה את זרועותיה והוסיפה, "אני חייבת להתוודות שחששתי מאד מליל הסדר הארוך והמוקפד שתכננת, וממעט המוצרים שניתן היה להכניס הביתה".

"לצמחוניים זו לא בעיה גדולה", חייך מתנאל, "הרי כל הפירות והירקות כשרים לפסח".

"ובכל זאת", גערה קלה הייתה בקולה של בטי. "אתה מוכרח להודות שפיתחתי יצירתיות מופלאה בנוגע למטבח הפסחי".

"היה מקסים, ולא היה חסר דבר", הודה מתנאל, ונימה של הקלה השתרבבה למילותיו. כמה חשש.

"ולמרות הכל, אתה לא חושב שהפער בינינו התחדד מאד בימים האלו?".

"מעניין שציינת לפני רגע, שדווקא היה מהנה מאד. למרות ועם הפערים...".

"נכון. זו באמת נקודה למחשבה", קו המחשבה במצחה של בטי התחדד.

"מה את חושבת, בטי, שלזוגות אחרים אין בעיה של פערים משמעותיים ביניהם?".

"אני יודעת שיש. אני יודעת שלפעמים קשה גם לגשר על פער של דחיינות מול חריצות, קמצנות מול פזרנות, כמו על פערים דתיים. אבל אני גם יודעת שלנו לא פשוט".

"לרוב הזוגות שאני מכיר לא פשוט", היה חייב מתנאל להדגיש.

"נכון. לא מזמן חברה שיתפה אותי בקושי שיש לה מול בעלה, היא מהטיפוסים האלו שמוכנים תמיד עשר דקות לפני הזמן ועומדים לצד משקוף הדלת לחכות באצילות לדקה המיוחלת בה יצאו. והוא ההיפך הגמור... זה משגע אותה, כשהוא נסחב תמיד רבע שעה אחרי שקבעו לצאת, עם הנשמה ביד, אחרי ששכח כמה דברים ואת עצמו... העניין הזה מייצר ביניהם ויכוחים ובעיות בלי סוף".

"את רואה, גם כאן יש צורך בשני המפתחות הכי חזקים בזוגיות", אמר מתנאל, מהורהר. "הרצון החזק לחיות בשלום, והנכונות לקבל את השונה ממני".

"דווקא נראה לי שאנחנו קיבלנו את שתי המתנות האלו, אפילו בלי הרבה עבודה", החמיאה בטי לעצמם. "רצון חזק יש לשנינו. רצון חזק מאד. שנינו ידענו כבר בתחילת הדרך שזה לא יהיה קל, ולמרות זאת בחרנו בזה. שנינו לא רצינו לוותר למרות הפער הענק שהחל להתפתח בינינו כשחזרת בתשובה".

"אולי כי ידענו מראש שאנו באים לעבוד, מלכתחילה לא השלינו את עצמנו שזה הולך להיות קל. וגם השכלנו לראות זה בזה את הטוב באופן כזה שלא נרצה לוותר עליו".

"נראה לך שבכל אחד אפשר לראות את הטוב הזה, או שבמקרה שלנו זה היה מיוחד בגלל טוב הלב המפורסם שלך?", בטי הרימה בתנועה אופיינית את משקפי הפלסטיק הצבעוניים שלה.

מתנאל חייך. משב נעים נכנס אל החדר. "אני מאמין בלב שלם שבכל אחד יש המון טוב שאפשר לראות, אם רק מוכנים להסיר את הקליפות של השוני והביקורת".

"אז מה, כל זוג יכול לחיות טוב, גם אם הם ממש שונים?".

"אני מאמין בזה לגמרי". קולו של מתנאל היה יציב ובטוח.

"אולי בגלל האמונה הזו שלך, אנחנו כאן", חיוכה של בטי היה שליו, "נופלים. קמים. מחייכים בין הדמעות. צוחקים בין התקריות הקשות. ויותר מכל - מתמודדים. לא בורחים".

"וגם בגלל היכולת המיוחדת שלך, בטי, להיפתח לסוגי אנשים שונים, להסכים לקבל גם את מי ששונה ממך בתכלית השינוי. אני מאד מעריך את זה. יש כאלו שחזרה בתשובה הייתה גורמת להם מיידית לנסיגה. את הצלחת להמשיך לראות אותי כפי שאני, גם מבעד לזקנקן...".

"גם לך יש חלק גדול בזה", סומק וורדרד צבע את לחייה במבוכה. "חייבת להודות שכשאני חושבת על הדרך שעשית, אני מתמלאת הערכה גדולה. אני אמנם לא שם, אך מצליחה היום לראות את היופי שבשמירת תורה ומצוות". מתנאל לא האמין. הוא נשם לתוכו את הרגע.

"את כל כך כנה", אמר לבסוף. "ומצליחה לראות מבעד למעטה החיצוני את האמת".

"אי אפשר שלא. כשרואים כמה אתה עובד כדי לראות בנערים המתמודדים האלו נשמות גדולות ומאירות, לזהות מבעד לקליפה החיצונית את מה שנמצא בפנים, זה מחייב".

"אוי", האוויר נוסר מאנחתו של מתנאל, "את מזכירה לי את רוני".

"מה איתו?".

"אהמ....".

"קרה משהו?".

"בעיה. אני לא יודע אם מותר לי לספר. כנראה זה לשון הרע".

מתוך הספר "ירח נגוס" - ספר מאתגר שמשאיר קצוות נגוסים אך מאיר פינות שלא הכרתם, מאת רותי קניג - סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות.

לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.