שווה סיפור: ספרי קודש

אבא שלי הגיע לארצות הברית לאחר מסע ארוך שלו ושל הוריו מארץ מוצאם. הם נאלצו לברוח. המצב במדינה שלהם התערער, וכבר לא היה בטוח ליהודים לשהות שם. זה היה מסלול לא קל. המקום היציב הראשון אליו הם הצליחו להגיע בשלום היה ארצות הברית. אבא שלי היה בין ילד לנער, כך שקשיי ההתאקלמות שלו היו קלים יחסית, בעיקר בכל הנוגע לשפה. הוא קלט את האנגלית במהירות, והיא השתרשה אצלו היטב.

משפחתו היתה יהודית מסורתית - חמה מאוד לכל הקשור למסורת ישראל, אבל לא מעבר. הידע שלהם בהלכה ובהליכות ישראל היה דל יחסית. בארץ המוצא לא היו קהילה או רב חזק שינחו להם את הדרך, לכן המעט והבסיס שהם ידעו היה יקר להם, והם כיבדו מאוד את המסורת ונשאו בגאון את מוצאם היהודי. בסיעתא דשמיא, בארצות הברית הם זכו לגור בסביבת קהילה אורתודוכסית, וכך התקרבו ולמדו יותר ויותר, עד שנהיו חלק של ממש מהקהילה, ואבא שלי פנה ללמוד בישיבה.

אבי נחשף לראשונה לשפה העברית כאשר פתח לראשונה את הסידור. משם זה המשיך לתנ"ך ולשאר ספרי הקודש. עד אז הוא כלל לא ידע לזהות את שפת העברית, את צורת האותיות, וודאי שלא לקרוא אותה.

וכאן, מלבד הקושי הקיים בלימוד שפה שונה כל כך משפת המקור שלך, היה העניין של התרגום. רוב הסידורים היו מלווים בתרגום. הבעיה היתה שהיות שהעברית נכתבת מימין לשמאל, והשפות הלטיניות, והאנגלית בכללותם, נכתבות משמאל לימין, קשה לתרגם את המילים באופן שכל מילה תוכל לקבל את התרגום שלה.

ברב הסידורים שהיו, העמודים התחלקו לשני צדדים, צד ימין עברית - צד שמאל אנגלית. הוא ראה את הקושי של האנשים, ובעיקר של המבוגרים, ושל אלו שהמפגש שלהם עם השפה התחיל לראשונה, ואז החליט שיבוא יום והוא יקל על המתפללים והלומדים, שגם הם יצליחו להתחבר ולדעת את פירוש המילים.

לאחר הנישואים, אבי הגה פטנט על שמו, בו התרגום, על פי שיטה שהוא הבריק, נמצא מתחת לכל מילה התרגום באנגלית. הפטנט הזה כבש, ואבי התחיל להדפיס אלפי סידורים, חומשים וכל ספרי קודש עם התרגום הזה. הוא עבד על זה ממש קשה וזכה לראות את המוגמר. יש לו הזמנות רבות מכל העולם, והוא דואג לשלוח ולשווק זאת במשלוחים שונים.

לאבי היו סיפורים רבים על הסייעתא דשמיא והניסים הרבים שליוו את הפרויקט, ובכלל. לדוגמה, מחסן שבו היו מאוחסנים משטחים של ספרים, שנשרף כליל לאחר תקלה בחשמל, מלבד משטחי הספרים שנותרו בשלמותם. האש ממש דילגה מעליהם, זה היה פלא גדול.

כך גם קרה במקרה הבא: אבי היה צריך לשלוח משלוח של ספרים לאמריקה דרך הים. הספרים שונעו אל הנמל, שם הם היו צריכים להיארז על גבי משטחים (רפסודות) ולהיטען על גבי האונייה שתוביל אותם בבטחה אל היעד. כל משטח מוגבל למשקל מסוים, ואין לחרוג ממנו. אם יש חריגה - מעבירים את המשקל העודף למשטח חדש וכן הלאה.

במקרה הזה, לפי המשקל היו צריכים להיות שלושה משטחים. מסיבה שאינה ברורה, העובד העמיס על המשטח יותר מהמשקל המותר, וכך יצא שבמקום שלושה משטחים יצאו שני משטחים.

זה לא היה בסדר בכלל, אך לא היתה אכיפה לכך, וכך העמיסו זאת על האונייה שהפליגה הלאה.

כאשר האונייה הגיעה בשלום אל חופי אמריקה, העובדים בנמל היו צריכים לפרוק אותה. לאחר הפירוק מהאונייה, לכל משטח יש משקל "רשמי", ובהתאם לכך העובד מגיע עם המלגזה המתאימה כדי לשנע את המשטח אל עבר הנקודה הבאה לפני השילוח אל מקום היעד.

העובדים הינם עובדי כפיים, מהאוכלוסייה הפחות חזקה באמריקה. לרוב אלו מהגרים זרים, חסרי השכלה או כאלו שתמורות החיים לא שפרו עליהם. גם הקבוצה שהיתה אחראית על פירוק ושינוע המטענים לא נפטרה מלהחזיק כמה כאלו. אחד מהם היה יוהנס, בן להורים מהגרים שהחיים לא האירו להם ולא לבנם. בנוסף, הוא היה אנטישמי לא קטן.

את כל המרמור שלו ממצבו, הכעס והתסכול, הוא תלה, איך לא, ביהודים, כותבי הפרוטוקולים. הוא האמין לחלוטין בזה ובכל הבדותות הנבזות והרדודות שנפוצו מאות שנים אחורה, כמו הצורך בדם נוצרי לאפיית מצות וכו'. הוא הושפע מזה כל כך, שכל קונספירציה בעניין שבתה את לבו. את מוחו הוא עדיין לא מצא... לכן, לא היה נדיר לשמע ממנו אמירות כאלו ואחרות בגנות הדת היהודית והיהודים בכלל, בדיחות ועקיצות קטנות, שלא באמת אפשר להניח עליהן את האצבע ולעשות לו: "נו-נו-נו". הוא ניצל זאת היטב, והיה נראה שגם לסובבים אותו המצב די נוח.

באותו היום בו הגיעה האונייה לנמל לפריקה, הוא היה במשמרת. כאשר דברו על שינוע המשטחים שהגיעו מישראל, הוא עיקם את פיו. וכאשר נפלט לאי מי גם מה התכולה שלהם, נפתח דיון על כל הנושא של הדת. ואין כמו יוהנס כדי להראות לעין כל את הבערות הקיימת במוחו. באקט של רגע הוא החליט שהוא את המטען לא משנע, ויהי מה. כולו רצון להתל ולהציק ליהודי מישראל, גם במחיר של השעיה מעבודתו.

בעודו מתלוצץ, אחד העובדים, נכרי בשם אלכס, התערב. חרתה לו מאוד ההתנהגות של יוהנס. הוא היה אדם ערכי, והמעשה הזה היה נבזי בעיניו. הוא החליט שהוא לוקח את הפיקוד, והוא בעצמו ישנע את המשטחים. הוא גייס לעזרתו את אדם, אחד העובדים ששתק כל הזמן, ולא לקח חלק בהיתוליו של יוהנס. הוא היה נראה לאלכס אחד שאפשר לסמוך עליו, ואדם ערכי מספיק כדי לצאת חוצץ ולעשות את מה שמוטל וצריך להיעשות. וכך, לקול צחוקו ומחאתו של יוהנס המופתע, עלה אלכס על המלגזה והתחיל לטפל במשטחים של אבי, כאשר אדם מסייע לו.

אבל היתה בעיה. על המשלוח היה רשום משקל מסוים שלא היה נכון בכלל. בישראל העמיסו מעל למותר, והמשקל חרג לגמרי ממה שיכלה המלגזה לשאת על פי הספר.

כאמור, אלכס, לא ידע זאת כלל, וניסה להרים את המשלוח. הוא נתקל בקושי, אך לא התייחס לכך, הוא חשב שזה עניין לוגיסטי ותו לא. כאשר התחיל להזיז את המשטח ולשנע אותו לעבר הנקודה הבאה, רגע לפני שהניח את המשטח במקומו, פתאום זה קרה.

המשטח הכבד קרס יחד עם זרועות הפלדה של המלגזה. אלכס ננער ממקום המושב מעוצמת הנפילה, אבל כל זה היה קטן לעומת הזעקה מקפיאת הדם של אדם.

אדם, ששהה סמוך למלגזה כדי לסייע להכניס את המשטח למקום המיועד, היה הקורבן האמיתי של הסיפור.

המשטח, עם זרוע הפלדה של המלגזה, נחת בכל הכוח והעוצמה על רגלו. הוא שאג מכאבים. היה ברור לכולם שבמצב הטוב - הרגל שלו התרסקה, והלוואי שזו תהיה האבחנה. כמה חבר'ה מיהרו להגיע במהירות אל המלגזה, ועזרו לפרק את המשטח כדי שאלכס יוכל להרים את הזרועות.

הם ציפו לנורא מכל.

במקרה כזה, בעל המשטחים עלול לשאת בכל הנזק. עילת התביעה תהא עליו, היות שהוא האחראי על המשלוח ועליו מוטלת האחריות לוודא ולדאוג שהכל יהיה נכון וכשורה. זאת אומרת שעכשיו המצב של אבי עלול להיות חמור. זאת עילה משפטית חמורה ותביעה כספית גבוהה מאוד במקרה הטוב. יוהנס, במקום לדאוג לחברו, החל צועק ומקניט בקול את כל משתפי הפעולה.

כל האנדרלמוסיה הנוראית הזו ארכה מספר דקות שנדמו כמו נצח.

החבר'ה הצליחו לפרק את המשטח, ואלכס שהיה חיוור כמו סיד למראה חברו הגונח, מיהר להניע את המלגזה ולהרים את מוטות הפלדה. כולם עצרו את נשימתם כאשר אדם הזיז את רגלו כמו כלום, והתחיל ללכת רגיל כאילו לא קרה דבר.

היתה שתיקה של הלם.

אדם לא נפגע כלל! למרות המשטח הכבד יחד עם מוט הפלדה, למרות צרחות הכאב שלו שמילאו את כל החלל. אדם המבוהל, שראה את כל המשקל הזה צונח על רגלו, נכנס להיסטריה, אך מתברר כי למרות הכל הוא יצא ללא שום פגע.

זה היה נס גלוי. היו שם עובדים רבים שנכחו וראו את המקרה, וכמה כאלו שראו ושמעו את ההקנטות של יוהנס. פתאום כולם חוו את יד ההשגחה, והעזרה משמיים שניתנה לכל מי שעזר וסייע בספרי הקודש של היהודים, "ויראו גויים את שם ה' וכל מלכי הארץ את כבודך".

זאת היתה מכת מחץ ליוהנס ולחבר מרעיו.

והאמת, את כל זה לא היה לאבי סיכוי לדעת. רק המייל שהוא קיבל יום למחרת לתיבה האישית, מאחד העובדים שפירט לו את כל הנעשה ואת הנס הגלוי שהתרחש שם, גילה לו את הסיפור.

אבל כל זה איננו שווה בלי הסוף המרגש. אותו עובד הינו יהודי, שמלבד היותו מודע ליהדותו - לא היה לו דבר שקשור ליהדות. באותו היום הוא נכח בכל ההתרחשות. הוא היה רגיל להקנטות של יוהנס ומעולם לא השיב לו דבר. הוא גם לא הרגיש מחובר ולא שייך לעם היהודי. אך באותו היום, הרגש היהודי שבו פרץ החוצה ומילא אותו בגאווה יהודית חמה. הוא היה נרגש כל כך להיות שייך לדבר הקדוש הזה, שהוא שלח לאבי, מלבד כל הסיפור שהתרחש, שאלה, מה הם הספרים הללו.

מאז, הסקרנות שלו לא ידעה שובע, והנשמה היהודית שלו התלהטה וגברה על חוקות הגויים והחומר. היום הוא יהודי גאה, חלק מהקהילה האורתודוכסית בניו יורק, ועושה חיל.

תודו, שעל סוף כזה אפילו יוהנס לא היה חולם.