אישה אחת החזירה לאפרת ברזל את הביטחון העצמי

זוהי קריאה נרגשת לכל מי שניסה בילדות להוריד לנו את הביטחון העצמי.

הצלחתם.

הייתם מדויקים כל כך, הערותיכם, דרישותיכם והביקורת שהטחתם בנו נפלו כולם על נשמות טהורות שהיו בדיוק באמצע מסע של גדילה. כל מה שאמרתם לקחנו ללב.

הצלחתם, כי את כל מה שאמרתם בצורה ממש "בונה", אמרתם מול ילדות שלמדו באופן סימולטני באותה תקופה, שעולם המבוגרים הוא עולם של אנשים גדולים ורציניים. ממילא הכנסתם אותנו לקונפליקט פנימי, כי גדולים ורציניים, בטוח שמה שהם אומרים הוא נכון, גם אם אלה מילים של עלבון, ושל תראי מה עשית, ככה לא מנקים, ככה לא שוברים צנצנת, ככה לא נכשלים במבחן ועושים לנו בושות לפני כולם. ואנחנו, הילדים, רק ביקשנו להיות טובים.

בעיקר בשבילכם.

ככה זה ילדים יהודיים, ילדים טובים.

למה אני כותבת את המילים האלה עכשיו? אני תמיד כותבת על מה שבאמת מציק לי, או מבין לי.

את המילים האלה היום, אני כותבת בזכות אישה אחת, שפנתה אלי השבוע בפניה נוגעת פנימה.

אישה שבזכותה אני מתקדמת עם האצבעות כרגע על המקלדת מימין לשמאל עם התפתחות המחשבות שלי בתוך הטקסט.

אישה חרדית, שאני לא מכירה, אבל הצליחה להזיז בי כל כך הרבה. אני אוהבת נשים חרדיות. בגלל זה באתי לחיות במחיצתן. אגב, צדקתי.

תודה, אישה יקרה.

איך זיהיתי בלי לראות שאת חרדית צדיקה. אה, זו לא בעיה.

שיחת טלפון שמתחילה במילים, "שלום, אפרת, אני אחת, קוראים לי כהן עדינה". זו בטוח אישה חרדית. תסתכלו שניה על אופן הנחת המילים. יש בהן צניעות מובנית. לפתוח ב- "אני אחת", בעיני, זו דרך ענווה. היא אחת מעולם שלם, זה כמו רות שהתכופפה, "אני אחת". איזו אישה חילונית תפתח שיחה ב"אני אחת? בחיים לא. תסמכו עלי. הכי קרוב לזה יהיה "הלו, שלום, אני אחת ויחידה, וקוראים לי ככה וככה".

רגע, היה עוד סממן. כשהיא המשיכה את המשפט היא אמרה, "אני אחת, קוראים לי כהן עדינה" (המצאתי כמובן את השם, על אחרים אני יכולה לבדות שמות. כל שאר מה שאני כותבת כאן, תמיד נכון, עלי, גם אם אני כותבת שזו בת של חברה שלי, זו תמיד הבת שלי).

"שלום, אפרת, אני אחת, קוראים לי כהן עדינה". מציגה את שם משפחתה לפני שמה הפרטי, בלי לחשוב הרבה. הנה עוד סממן של ענווה, זה דיבור צנוע בעיני. זה להגיד משהו מפעם, זו אמירה שבטית, זה להגיד מאיפה אני באה. קודם, בתפיסה, זו הקבוצה ממנה אני חלק, ורק אז תבוא אני.

היא אמרה לי משהו מרגש מאוד, שקשור לכל מי שניסה להוריד לנו את הביטחון העצמי, דווקא זה שלא קשור לענווה, לא קשור לכל כבודה בת מלך. להפך, ביטחון עצמי אמיתי קשור לשמחה, לתחושת קיימות, לחיוניות, לאמהות צוהלת, לתודה שנבראתי, לתחושת הערכה, לידיעה שראית נכון את המציאות, ופעלת, שהאוכל שבישלת טעים להם, שעשייתך מבורכת.

ביקשתי ממנה רשות לספר עליה כאן. היא שמחה כל כך.

כהן עדינה התחילה את השיחה ואמרה,

"בהתחלה, לפני כמה שנים, לא הבנתי מה את כותבת" (רציתי להגיד לה שגם אני לא הבנתי), "אפילו משהו בך הרגיז אותי", היא המשיכה. "ככל שעברו השנים" (כאן היא אמרה מילים אישיות שלא נעים לי לכתוב, כי זה עושה לי דמעות של אושר שאין בי יכולת לחשוף עכשיו), "הבנתי שאת לא כותבת על עצמך, זאת אומרת את כן כותבת על עצמך, אבל גורמת לי לפשפש פנימה בעולמי הפנימי, ברגשות שמזמן כבר החבאתי, בריחוק מילדי, בנקודות קשות לי. את גורמת לי התעוררות פשוטה של אמונה בריאה שהיתה לי פעם והלכה".

תודה, כהן עדינה.

השיחה הזו סיימה תקופה בתוכי, כזו שנמשכה ילדות שלמה. זה לא משנה בני כמה אנחנו, לרגשות ועלבונות אין גיל. כמו שאין מוקדם או מאוחר בתורה, אין מוקדם או מאוחר ברגשות. הם מסתובבים בתוכנו מימי מעון יוכי ברחוב השחל בירושלים ועד זקנה. השיחה שלה גרמה לי שוב להרגיש כמה זה לגיטימי להרגיש, כמו שתמיד ידעתי. היא גרמה לי לנקות באלכוהול פצע, חבורה, שעשתה לי אישה אחרת, פעם. בטח היא כבר שנים לא חיה, כי גם אז היא כבר היתה כבויה. אישה ששאלה אותי פעם בצעקה בפינה, "מה את כזו רגישה?", אבל לא בקול הזה, אלא ברם יותר. וקברה לי באותו רגע את הלגיטימציה למה שידעתי שצריך, אבל לא התאים לה. היא היתה כזו אישה סגורה ומתוסכלת עם עצמה. מסכנה.

זוהי קריאה נרגשת. לכל מי שניסה להוריד לנו בילדות את ביטחון האמונה הפשוטה. הצלחתם. אבל ארבעים וחמש שנים עברו, ואנחנו מחזירים אותו אט-אט, פיסה אחר פיסה, לעצמנו. הבעת רגשות היא מוצר צריכה בסיסי, ואנחנו, הבנות, מי יותר ומי פחות, צריכות להשתמש בו. אנחנו, עצם מעצמיו, צלע מצלעותיו, חז"ל ידעו כי הגיון לבנו מונח – לפניו.