בדידות משותפת: האם ה"ביחד" שלנו מזויף?

בלתי נסבל.

בעצם, לא אכפת לי.

מה אני מתייחס לזה בכלל?

אני שונא אותה.

אוףףף...

אני לא יכול להתעלם מזה ולא יכול להקיא את זה מתוכי.

אני בוער מכעס ופגיעה. אז יודעים מה? לא אכפת לי. שם פס גדול על מה שהיא חושבת / אומרת / מרגישה ומתחיל לחיות את חיי סופסוף בלי להיות משועבד למעצבנת הזו.

זה פחות או יותר התמלול של מה שכתב מומו (שלמה בגלגול קודם) ביומן שלו.

האמת שהיו שם הרבה מילים אחרות, אבל המסרים היו התמלול הנ"ל.

הם ישבו מולי שניהם, וציפו בשקיקה למוצא פי. זה הפתיע אותי שמומו החליט לחשוף בפני את היומן האישי הזה, אך ההחלטה שלו נומקה בהיגיון רב. "אני לא מצליח לומר כאן את מה שאני מרגיש בדיוק. אז אביא לך את היומן, שם הלב שלי פתוח לגמרי". הוא אמר לי.

"גם צופית קראה את היומן?", שאלתי.

הם הנהנו יחדיו.

"תסבירי לי מה קראת שם?", שאלתי את צופית. 'מה קראת' – כולל בתוכו גם 'מה הרגשת כשקראת / איך את מגיבה לזה / האם את לוקחת את זה בצורה של חמלה או כעס / וכו' וכו'...

"האמת שלא הבנתי כלום", היא היתה כנה איתי ולא שיפוטית באופן מחריד.

מחריד – את מומו. כי הוא ציפה לסערה, לתגובה רגשית כלשהי שמגלה על מעורבות ואכפתיות. אבל מה שהוא קיבל זו אנליסטית מנתחת מידע, שלא מבינה דקויות של רגשות ומנסה בשכל להבין מה היא "צריכה" להבין או לעשות.

"זו היתה טעות להראות לה את זה", אמר מומו. התברר שמבחינתו, היומן הזה היה "נשק יום הדין", שכאשר סופסוף הוא יחשוף אותו, אשתו היקרה תזדעזע עד עמקי הנשמה ועולמה ייטלטל. הוא העדיף לחשוב שבאמת אכפת לה ממנו. אבל כשהיא קראה, "יום הדין" הוכיח את מה שהוא הרגיש כל הזמן.

"אני בודד" – אמר מומו את תמצית ההגדרה של כל מה שהתחולל כאן בשנים האחרונות. הוא מרגיש לבד, זקוק לבד, פגוע וכועס לבד, וצופית חיה את חייה בעולם אחר לחלוטין, בו היא צופה מהצד בהר הגעש ששמו מומו. וככל שהיא מסרבת או לא מסוגלת להיכנס לאותו הר געש ולחוות אותו, הלבה עולה ומתפרצת בעצמה רבה יותר.

מומו רוצה "להחרים" אותה כי הוא לא יכול להיות זקוק למישהי שלא צריכה אותו. הוא כועס ופגוע, כי הסיטואציה מכריחה אותו לפתוח את הלב כאשר הוא היחיד שזקוק לזה. זה מוציא אותו טיפש / זקוק / אומלל, ועוד כמה הגדרות שמומו אמר ואני לא זוכר כעת.

אבל הוא לא מסוגל להתעלם. הוא באמת בודד, וזקוק נואשות לצופית שתיכנס קצת לנעליו ותחווה אותו.

אז הוא מחפש כל דרך שהיא, הגיונית או לא, בכדי להעביר את צופית חוויה מטלטלת בפני עצמה, כך שהיא תבין מה הוא מרגיש.

אבל זה לא עובד. החרמות שלו לא משפיעות עליה, וטוב לה להיות עם עצמה לבד. "בשביל מה היא התחתנה איתי?", הוא עמד לבכות. "אני לא חסר לה בשום צורה".

***

מטלטל.

מה עושים כדי לעזור למומו להיווכח שכן אכפת לצופית? איך ניתן להראות לו שעולמה קשור לשלו בצורה שהוא עדיין לא רואה, ואם רק היה מוריד מעט את גובה הלהבות, הוא היה יכול לאפשר לה להיות מי שהיא, ללא ההגנות והמסכות שהיא עוטה על עצמה מפני התקפותיו? הוא לא מבין שככל שהוא ילחץ יותר - היא תתרחק יותר?

אבל במחשבה שניה, מטפל שפועל בדרך זו בעצם נסחף אל עולמו של מומו, רואה את החיים באותם משקפיים ורק מנסה לעזור למומו להמשיך באותה דרך חשיבה. במילים אחרות: הוא ממשיך את המהלך של מומו, שמנסה להיווכח בכך שצופית מזועזעת ואכפתית, אלא שהוא יעשה את זה בדרך אלגנטית או סמכותית יותר. הוא ינסה להסביר לו למה החרמות שלו לא מובילות לשום מקום ורק מרחיקות. הוא ינסה להסביר לה למה באמת אכפת לה אף על פי שהיא לא מרגישה את זה, וינסה לומר להם כל מיני תובנות פסיכולוגיות על המצב שבו הם נתונים כעת.

הוא שבוי בידי המילים שלהם.

אבל מה מאחורי המילים?

מאחורי המילים עומדת עיקשות של שני הצדדים לסירוב להכיר בעולמו של האחר ולקבל אותו כפי שהוא.

מאחורי המילים של מומו עומדת ההצהרה כי הוא לא מקבל מצב בו צופית איננה יודעת לקרוא אותו ולהיות בשבילו "עד הסוף", והוא מתנה את האהבה שלו בהתנהגויות אכפתיות שלה.

מאחורי המילים של צופית עומדת ההצהרה כי עד שמומו לא "יתאפס" ויפסיק להיות כל כך רגיש וקטנוני, היא לא מסוגלת להיות שם בשבילו כי היא תרגיש חנוקה ונשלטת, ועוד כל מיני הגדרות שעלו בין השיטין מדבריה ה"רגועים".

לא אפול לשם.

אני אנסה בכל כוחי לעזור להם לקבל את המציאות כפי שהיא. אנסה לראות יחד איתם האם ניתן לאהוב גם כאשר אנחנו בודדים בתחושות שלנו.

אנסה להסביר להם שלעולם אנחנו לא נוכל להיכנס לעולמו של האחר ולהתמזג בצורה של חוויה סימביוטית משותפת לאורך זמן. אנחנו אנשים שונים שחיים בנפרד, אבל עדיין יכולים לחוש אהובים ולא בודדים על ידי זה שהאחר מקבל אותנו כפי שאנחנו. בין אם אנחנו סוערים מידי, ובין שאנחנו "רובוטיים" מידי, שלא מתרגשים ונסחפים.

אסביר להם שכשהם יצליחו בזה, המצב ישתנה מאליו ושניהם יתחילו לפתע לטעום את טעם האהבה.

אבל אי אפשר לעשות את זה ככה. צריך קודם כל שאתייחס ליומן המטלטל של מומו במילים עדינות ומכבדות. לא כי "צריך" אלא כי באמת אכפת לי.

לא ממומו, משניהם.

בהצלחה לנו...

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.C.