פרשת בלק: להתחבר לבורא, אפילו לזמן קצר. אהל זמני בנפש

פרשת בלק מספרת את סיפורו של בלעם הרשע - אויב מובהק של העם היהודי שהוזמן על ידי בלק מלך מואב כדי שיקלל את עם ישראל. לבלעם היה כוח רב בפיו והוא ידע כיצד לנצל זאת לרעה, אולם בסופו של דבר במקום קללות יצאו ממנו ברכות מדהימות, בניגוד לרצונו.

אחת הברכות שיצאו מבלעם היא: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ד, ה'). בפסוק זה אנו פותחים מידי יום את תפילת שחרית, ומעניין שפתיחת התפילה לא נעשית בציטוט של משה רבנו או כל יהודי אחר, אלא דווקא בדברי בלעם, שונא היהודים.

ה"אור החיים" הקדוש מאיר הארה מעניינת. בלעם מזכיר בדבריו שני סוגי מגורים – אוהל ומשכן. אוהל הוא מבנה זמני שנבנה מלכתחילה כדי לפרק אותו בקלות ולהקים אותו שוב בעת הצורך, ואילו משכן מסמל מגורי קבע. המילה "משכנות" מופיעה בתנ"ך בתור משכן קבוע, כדוגמת: "מִשְׁכְּנֹתָם לְדֹר וָדֹר" (תהלים מ"ט, י"ב), "וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים" (ישעיה ל"ב, י"ח).

דיוק חשוב נוסף הוא, שהאוהלים מיוחסים ליעקב - "אהליך יעקב" - והמשכן הקבוע מיוחס לישראל - "משכנותיך ישראל". ישראל הוא שמו השני של יעקב (דיוק זה לא מופיע במפורש בדבריו של ה"אור החיים").

מדוע התורה מזכירה את שני סוגי המגורים? ומדוע קשור האחד ליעקב והשני לישראל?

ה"אור החיים" הקדוש כותב כך: "פירוש, לפי שיש בישראל כת שקובעים עיתים לתורה, וכת שעוסקים בה יתד התקועה. כנגד בעלי עיתים אמר מה טובו אהליך יעקב, כאוהל זה שאינו קבוע, וכנגד כת התקועה אמר משכנותיך ישראל". כלומר, "אוהליך" ו"משכנותיך" מייצגים שני מסלולים רוחניים. ישנם יהודים אשר הם נטועים בחצרות בית השם והם חצבו בליבם משכן קבוע להשם יתברך. הנוכחות של בורא עולם בחייהם הינה עקבית וקבועה. סוג זה של אנשים מיוצג על ידי "משכנותיך". אולם יש את היהודים היקרים אשר מוצפים בטרדות ובלחץ היומיום והם עדיין לא זכו להגיע לדרגה של קביעות בעבודת השם. אותם אנשים גם נכנעים מידי פעם ללחץ היצר הרע ודרישותיו החומריות.

בלעם מתייחס בברכותיו קודם כל לאנשים הנמנים עם סוג השני, הוא מתפעל מהם ואומר "מה טובו אהליך יעקב". אפילו אותם אנשים, גם הם חווים מידי פעם כמיהה לבלות כמה רגעים עם השם, גם אם זה לא באופן קבוע ועקבי. בבוקר, בצהרים, בערב, הם חשים צורך להתנתק מהרעש ולהתחבר לזמן קצר לבורא עולם בבתי הכנסיות. אנשים מן הסוג הזה מיוצגים על ידי "אהליך". הם בונים בנפשם אוהל זמני והם מכניסים לתוכו את השם, ולו לזמן קצר.

בלעם מתפעל מהחיבור הבל ינותק של העם היהודי על כל גווניו עם בורא עולם, ומכך שכל יהודי מחובר לבוראו, לפחות באמצעות "אוהל זמני". כשבלעם רואה את כל זה הוא אומר לעצמו – איך אני יכול לקלל עם כזה?

שני המסלולים הרוחניים הללו, באים לידי ביטוי בשני שמותיו של יעקב - יעקב וישראל.

השם יעקב הוא מלשון עקב, וכפי שכותבת התורה: "וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו" (בראשית כ"ה, כ"ו). השם ישראל הוא מלשון חשיבות ושררה "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב, כ"ט). השם ישראל מורכב מהאותיות המרכיבות את המילים "לי ראש". העקב והראש מייצגים שני קצוות. השם "יעקב" ניתן לו כאשר הוא יצא מרחם אמו כשהוא נאחז בעקב אחיו עשיו, בניסיון לתפוס את מקומו כבכור. השם "ישראל" ניתן לו רק לאחר שהוא נלחם ביריבו וגבר עליו. יעקב מסמל את האדם השבוי בקרב, שלעתים הוא מוצא עצמו במקומות נמוכים כעקב, ואילו ישראל הוא המנצח והגובר, שהגיע לראש.

לאור האמור, מתאים לחבר את האוהל ליעקב ואת מבנה הקבע לישראל. אנשי "יעקב" נמצאים בדרך כלל בעקב ובמקומות נמוכים, אולם גם הם בונים אוהלים זמניים להשם, ואילו אנשי "ישראל", האנשים אשר הגיעו לראש, בונים להשם בתי קבע.

מה שמעניין, שבלעם מקדים את ה"אהלים" של "יעקב" ל"משכנות" של "ישראל" – "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל", משום שזו תכונה ייחודית לעם ישראל, ששום יהודי לא מתנתק לחלוטין מבוראו, ואין לנו מושג כמה נחת רוח יהודי גורם לבורא עולם בכך שבאמצע עיסוקיו וטרדותיו הוא מפנה כמה דקות לחיבור ולשיח עם בורא עולם.

אגב, יתכן שכל משכן זקוק לאוהל מסביבו. תלמידי חכמים זקוקים לקובעי העתים, אשר משמשים כתשתית וכמעטפת לאנשי "היתד התקועה", כלשונו של ה"אור החיים" הקדוש.