הגיע הזמן להוריד את הכיפה השקופה

"אתה יודע, עד היום אני לא חובש כיפה ביומיום", סיפר לי השבוע קרוב המשפחה היקר באירוע משפחתי, "לא מתאים לי שיכלילו אותי. אני גם חושש לעשות חילול השם. זה כבד עליי, אני לא רוצה לייצג שום דבר. פשוט להיות אני ושלא ישפטו אותי בגלל הכיפה".

הזדהיתי מאוד עם הדברים האלה, אבל בו זמנית – כל כך לא הסכמתי איתם. הכיפה השקופה היא מפלט נוח, כביכול, אבל זו לא האמת. מניסיון.

הכיפה היא אישיו לא מבוטל בתהליך התשובה. היא למעשה חותמת הכשרות האחרונה לכך שחזרת בתשובה באופן משמעותי. היא ההצהרה שאתה מי שאתה.

לא בכדי רבים חוששים מהצעד הזה.

בתהליך התשובה שלי, הקטע הכי קשה היה לצאת בפעם הראשונה עם כיפה מהבית. הרגשתי כאילו יושב לי בלוק איטונג על הראש, או שמא חמאה נמסה. חשבתי שכל העולם מסתכל עליי, שהאנשים משגיחים מן החלונות, מציצים מבין החרכים. הייתי בטוח שמדובר באישיו עצום שישנה את כל נקודת המבט כלפיי. אבל להפתעתי, העולם לא עצר את נשימתו. השמש זרחה גם למחרת, וכמות התגובות שקיבלתי על הכיפה היתה למעשה אפסית.

בראשית התהליך, תקופה ארוכה הלכתי בחוץ ללא כיפה - אבל עם ציצית מתחת לבגדים. לעתים זה הוביל לכמה סיטואציות מוזרות. פעם ירדתי במהירות מהבית לחנייה כדי לאסוף משלוח כלשהו, כמובן ללא כיפה, אבל שכחתי שהציצית בחוץ... מחזה סוריאליסטי לא פחות היה כשהגעתי למערכת מגזין "רייטינג" בתל אביב, ולפני כניסתי הורדתי את הכיפה ושמתי אותה בכיס, פן יחשבו ש"השתגעתי" ופן יחשדו בי שהביקורות המהללות שלי על עמיר בניון, עובדיה חממה, שולי רנד ואחרים, נובעות מההתחזקות שלי. היה נוח לי להסתיר את זה, לכן היום אני מבין אנשים שבהתחלה חוששים. מצד שני – אחרי תקופה בתשובה, להמשיך להימנע מכיפה זה כבר חיסרון משמעותי וגם קצת תמוה.

נכון שהכיפה גורמת לאנשים להכליל, באופן מסוים. נכון שזה גורם לך להיות מייצג בעל כרחך. הכל נכון. אבל מצד שני – חשוב לזכור שהכיפה היא הדבר הנכון, ושאם אתה מאמין ומקיים מצוות, ההזדהות החיצונית היא חלק מהעניין. היהדות היא לא משהו שצריכים להסתיר. אם מישהו מכליל אותי עם חובשי כיפות אחרים שהוא לא אוהב מאיזושהי סיבה – זו בעיה שלו, לא שלי. הכיפה מבטאת בסופו של דבר את האמונה שלי ותו-לא. צריך להיות מאוד שטחי ורדוד כדי להכליל כל אדם חובש כיפה באשר הוא, בדיוק כמו שצריך להיות שטחי להכליל כמקשה אחת את כל הג'ינג'ים בעולם, את כל תושבי מזכרת בתיה או את כל עובדי תדיראן. ואם מישהו מספיק "חכם" כדי לחשוב שכל הדתיים אותו דבר – למה התובנה החלולה שלו צריכה לאלץ אותי לברוח מהזהות האמיתית שלי, או אפילו להסתיר אותה? ובדרך אגב, אני באופן אישי גאה להיכלל בין חובשי הכיפות.

אז כן, גם אני חייתי במשך תקופה עם הדואליות הזו. הרבה אמונה בלב, אבל כיפה עמוק בכיס. חתונה של חבר טוב מהצבא גרמה לי להתעורר על עצמי. תשמעו סיפור.

לקראת אותה חתונה התרגשתי, כי היה מדובר בסוג של פגישת מחזור עם לא מעט חברים אחרים מתקופת הצבא. באותה תקופה לא חבשתי כיפה, כאמור, אבל כבר קיבלתי על עצמי לברך על כל דבר שאני מכניס לפה. לפני החתונה התלבטתי: האם ללכת עם כיפה או לא? מצד אחד, אוכלים בחתונה, וכל פעם אצטרך להוציא את הכיפה מהכיס, לברך ולהחזיר אותה לכיס. מצד שני, ידעתי שחלק מהנוכחים אנטי-דתיים, ולא רציתי שהמפגש ייסוב בחלקו סביב ההתחזקות שלי. העדפתי להיפגש איתם ללא דיונים תיאולוגיים מפרכים, אלא סתם להיפגש ולהנות ביחד, בלי מתיחויות באוויר.

אבל איכשהו ומשום מה, זה לא זרם. רובם ישבו מלאי חשיבות עצמית, סיפרו על העבודות שלהם, על המשכורות שלהם, על טיולים בחו"ל – והרגשתי שיש כאן איזו תחרות סמויה. ניסיתי לפתח שיחות, להעלות זיכרונות, אבל נאדה. כל אחד מהם היה מלא בעצמו. הם היו כל כך שונים מכפי שהכרתי אותם במקור…

והכיפה? לאורך כל החתונה אני מוציא ומחזיר אותה לכיס כדי לברך. הרגשתי מטופש ברמות. הפינג-פונג הזה נראה מגוחך, ופתאום חשבתי: רגע, בשבילם אני "מחביא" את הכיפה? הם כל כך מלאים בעצמם, ולמה אני בכלל צריך להסתיר משהו כל כך מהותי בתוכי? מישהו כאן שווה את זה?

ואז החלטתי: מכאן ואילך, הכיפה לא יורדת לי מהראש. נגמר העידן שבו אני צריך להתחשב יותר מדי ב"מה יגידו". אז אמנם קצת פספסתי הזדמנות לפגישת מחזור מעניינת עם חלק מחברי העבר, אבל צברתי גם תובנה חשובה לחיים, ובעיקר גם כיפה על הראש. רק בשביל זה היה שווה ללכת.

אגב, סגירת מעגל נוספת אירעה 10 שנים לאחר מכן, כשבאזור חיפה נתקלתי באקראי באחד החברים שהיה בחתונה וגם כן היה מאכזב ומלא בעצמו. לא תאמינו מה היה לו על הראש.