כשביידן כרע ברך מול ניצולות שואה: סיון רהב מאיר מסכמת שבוע

כמה רגעים מתוך אירוע השלושים לרב אורי זוהר, שנערך במוצאי השבת האחרונה בירושלים:

ישי ריבו סיפר איך הגיע פעם לביתו של הרב אורי לשיעור קשה במיוחד. כשהוא לא הבין את מה שהוא לימד, הוא פשוט הסתכל על הפנים שלו ולמד ככה הרבה.

הרב דן טיומקין סיפר ש"הוא היה המבוגר הכי צעיר שהכרתי" והתפעל במיוחד מכך שגם בגיל שבעים ושמונים הוא ידע לשנות גישה חינוכית. "הוא לא היסס להחליף את כלי העבודה, כשראה שהם לא מתאימים".

הרב עופר גיסין שהקים איתו את "ביחד", עמותת החוזרים בתשובה, דיבר על היחס המיוחד של הרב אורי לנושא: "הוא הבין שצריך ליצור פה שפה חדשה של אנשים, שצריכים להיות גשר בין המגזרים".

שמעון שחר סיפר על היחס שלו ליחיד, לפרט. "בעל פיצוציה סגר את החנות בשבת, והרב אורי בירך אותו על כך. אבל הוא גם טרח ונסע לשכונה שלו, יותר מפעם אחת, ופשוט עבר בין בתי הכנסת ואמר לאנשים שהוא מבקש לקנות שם עכשיו ולחזק את החנות. יש עוד אינספור סיפורים קטנים כאלה של עזרה ואכפתיות, שאף אחד לא שמע עליהם".

הרב חגי מזור אמר שיש אנשים שמתלהבים פעם בכמה זמן, למשל בחג מסוים או בשבתות, אבל הרב אורי חי את כל שנותיו בהתלהבות בלתי פוסקת. ואז הרב מזור פשוט בכה על הבמה, בצער אמיתי.

אביתר בנאי אמר: "הרב אורי היה מצפן – לתוכי. לא אדם שהופך אותך להיות מישהו אחר, אלא מישהו שמחבר אותך טוב יותר לפנימיות שלך".

והמנחה, ידידיה מאיר שמו, אמר שמדובר בסיפור חיים חד-פעמי, קיצוני, לכאורה "גדול מהחיים", אבל שכל אחד מאיתנו יכול לקחת ממנו משהו קטן, לחייו שלו.

בניו של אברהם אבינו, בלונדון

"שלום, כאן חזי אדלר. במסגרת הבלגן בשדות התעופה בעולם, בוטלה טיסתנו חזרה מלונדון לישראל. זה אף פעם לא נעים, אבל מה קורה כשאנחנו נמצאים עם דיירי הוסטל לאוטיסטים של עמותת 'עלי שיח', שזקוקים לליווי ולהשגחה תמידית? ומה עושים כשזה קורה אחרי שכבר עשינו איתם צ'ק אין ומסרנו את המזוודות, בסיומו של מסע מוצלח?

"עמדנו בשדה התעופה, ולא היה עם מי לדבר. חברת התעופה טרטרה אותנו, מבלי לתת פתרון ממשי. השעות חולפות, ולאדם על הרצף האוטיסטי קשה מאוד לתפקד בשדה עמוס באנשים, עם רעש ולחץ וחוסר וודאות...

"ואז, משום מקום, אנשים טובים ראו אותנו והחלו לעזור. מצאנו את עצמנו, 13 אנשים, בבית של משפחת גולדברג. שלושה ימים התארחנו בבית פרטי ורחב ידיים, אצל משפחה שהלב שלה רחב עוד יותר... מיטות מפנקות, מצעים תואמים, מגבות ענקיות, פלאפל חם שחיכה לנו כשבאנו מותשים מהשדה, וכמובן – שבת מקסימה וליווי עד לטיסה, שנקבעה ליום ראשון.

"בהפטרה של פרשת בלק קוראים: 'הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹוקיךָ'. מי מאיתנו היה פותח את ביתו לאנשים זרים עם אוטיזם? ומי העז לומר שהבריטים הם אנשים קרים? השבוע, בלונדון, פגשנו את בניו של אברהם אבינו".

עין רעה, עין טובה

מהי "עין רעה"? הפרשה שקראנו בשבת האחרונה יכולה לעזור לנו להגדיר: המלך בלק מבקש לקלל את עם ישראל. לשם כך הוא פונה לבלעם, ולוקח אותו לנקודות תצפית, כדי שיסתכל על החלקים השליליים שבעם – ויקלל אותו משם. שימו לב לאן הוא לוקח אותו: "וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם". וכשזה לא מצליח, הוא לוקח אותו למקום אחר, ואומר: "אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה, וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה".

המטרה הייתה להראות לו את הקצה, את השולי, את הרע. רבי אברהם סבע כותב בספרו "צרור המור": "שלא יראה בהם אלא מעט ורעים".

זו לא שאלה טכנית של מיקום ותצפית, זו שאלה מהותית, של מבט על המציאות: על מה אנחנו בוחרים להסתכל? מה אנחנו מחפשים? כשאנחנו מתבוננים במשהו – בזולת, בעצמנו, בעם כולו – אנחנו מתאמצים לראות את הקצה, או רואים את התמונה הגדולה ואת כל הברכה שיש בה?

בפרט בחופש הגדול, זו תזכורת חשובה ביחס לילדינו ולכל בני המשפחה. איזה חלק שלהם אנחנו מחליטים לראות, להדגיש ולהגדיל? ממה אנחנו עושים כותרת? האם אנחנו מחפשים את "אפס קצהו", או את הרוב הטוב?

5 עובדות על רבי חיים בן עטר

היום – 279 שנים לפטירת רבי חיים בן עטר, המכונה ה"אור החיים" הקדוש – רב, מנהיג, פרשן, מקובל. הנה 5 עובדות עליו:

1. רבי חיים בן עטר נולד בעיר סאלי שבמרוקו, למשפחה של מגורשי ספרד. פירוש השם עטר הוא בושם, והוא אכן בישם את העולם היהודי כולו בתורתו.

2. הוא חי במרוקו בתקופה סוערת של רדיפות כלפי יהודים. באחד מספריו הוא מסביר שיש חוסר סימטריה בספר – לפעמים הפירושים ארוכים ולפעמים קצרים, בגלל המהומות שלא איפשרו לו להתרכז.

3. בגיל 43 יצא ממרוקו, דרך איטליה ואלג'יר, לארץ ישראל. הוא לא רק עלה לארץ, אלא גם עודד את הציבור להצטרף אליו. לנמל עכו הגיע עם חבורה של כ-30 תלמידים ובני משפחותיהם, והקים ישיבה בירושלים שבה למדו גם את תורת הנסתר. הוא נפטר בגיל 47, ונקבר בהר הזיתים. קברו הפך אתר עלייה לרגל. במלחמת העולם השנייה נערכה שם תפילה מפורסמת, כשעלה חשש שהצבא הגרמני יגיע עד ארץ ישראל.

4. הוא קרוי על שם פירושו המפורסם של התורה – הספר "אור החיים". הספר התקבל בכל קהילות ישראל, וכך חכם ספרדי הפך לנערץ גם בפולין ובאוקראינה.

5. והנה רק משפט אחד מתורתו: "אם היו בני האדם מרגישים במתיקות ובעריבות טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה... כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".

לזכרו.

כשביידן כרע ברך

מנהיג המעצמה החזקה בעולם פגש אתמול שתיים מהנשים החזקות בעולם. לא מדובר עליהן אישית, אלא על דור ניצולי השואה, על המסר, על הרוח.

זה לא היה כתוב בפרוטוקול, אבל במהלך הביקור ביד ושם – בעוד ראשי המדינה מחכים לו – הוא התכופף והתעכב לשיחה משמעותית עם רינה קווינט וגיטה סיקוביץ.

"המפגש הזה היה כמו התגשמות של נבואה", אמרה גיטה.

גיטה, ניצולת אושוויץ ומחנות נוספים, הלכה ברגל 600 קילומטרים כדי להינצל. אחרי המלחמה היא בנתה את חייה בארצות הברית. לימודיה נקטעו בגיל 12 בגלל השואה, אבל בגיל 56 היא סיימה דוקטורט בפסיכולוגיה. היא עלתה ארצה, ועד היום היא מטפלת כפסיכולוגית בניצולים ומלווה משלחות לפולין, בעברית ובאנגלית.

רינה נולדה בעיר פיוטריקוב והגיעה למחנה ברגן בלזן. זה בדיוק המסלול של סבתא שלי, סבתא עדה רוזנשטראוך ז"ל. בגיל עשר, אחרי שכל משפחתה הושמדה, רינה נותרה לבד, התגלגלה לארצות הברית ואומצה על ידי זוג יהודי. לפני כארבעים שנה עלתה לארץ עם בעלה וארבעת ילדיהם, ומאז הדריכה אלפי אנשים ביד ושם. "בכל יום מחדש אני מקבלת הזדמנות לעזור לאנשים לחיות חיים יהודיים מלאים", היא אמרה. "העובדה ששרדתי היא זכות גדולה, אבל יש בצידה גם חובה גדולה ואחריות גדולה".

ואני נזכרתי בפעם הקודמת שבה ביידן כרע ברך בפני אישה יהודייה. רבקה רביץ, ראש הסגל של הנשיא לשעבר ריבלין, אימא ל-12. גם אז הוא ביקש לשמוע את הסיפור המשפחתי של פליטים מאירופה שהקימו משפחה לתפארת.

יהיו עוד כותרות בביקור הזה, יעלו נושאים רבים שיש סביבם מחלוקת, אבל אולי רגע השיא כבר מאחורינו. כי מעבר לשאלה מי יחכה לביידן ליד המטוס ומי ילחץ לו את היד – השאלה היא בפני מי הוא כורע ברך. ואתמול אחר הצהריים הוא כרע ברך בפני הסיפור שלנו.