חרדתיות ודימוי עצמי: הסיבות שמונעות מאיתנו להחליט

לכתבה הקודמת: הססנות – מנגנון שמונע מאיתנו להחליט

לעיתים, הגורם המרכזי המוביל אדם להססנות כרונית ושלילית, הינו חרדתיות יתר. אדם הסובל מחרדות, יתקשה לקבל החלטות – משום שהוא חרד מפני האפשרות שהן תתבררנה כשגויות. במקביל, אדם כזה, שואב את הבטחון שלו מהצמדות לאורח החיים המוכר והשגרתי: אותה מסגרת, אותה קהילה, אותה עיר, אותו כולל, אותה עבודה, וכן הלאה.

מבחינתו של אדם כזה, הסובל מחרדתיות יתר – כל שינוי של המצב הקיים הינו מתכון לחרדה, ועל כן הוא יעשה הכל בכדי להמנע משינוי שכזה. הוא ימשיך לברר עוד ועוד, לשאול עוד ועוד שאלות, לבדוק ולהתלבט, ובלבד שבסופו של דבר הוא לא יידרש לחולל שינוי במסגרת החיים הנוכחית שמעניקה לו את הבטחון ואת היציבות.

כמובן, אותו אדם אינו מבין שהוא סובל מחרדה. לתפיסתו, השאלות שהוא שואל והבירורים שהוא מבקש לערוך – הינם הגיוניים ונחוצים. אולם מבלי משים, אותו אדם עלול לחצות את הקווים, ולהגיע למצב של הססנות שלילית – שתמנע ממנו קבלת כל החלטה משמעותית בחייו.

כמו כן, הססנות עשויה להיות אף תוצאה של דימוי עצמי ירוד. אדם הסובל מדימוי עצמי נמוך, אינו תופס את עצמו כמי שביכולתו לקבל החלטה מושכלת, ומשום כך – הוא חושש להגיע לרגע ההחלטה ולצלוח אותו בבטחה. הוא מעדיף להשאיר את ההתלבטות תלויה ועומדת, עד שהיא תוכרע בסופו של דבר מאליה, או על ידי גורם שלישי.

הססנות בריאה

אלא שכאן, יש להבחין בין הססנות שלילית – להססנות חיובית ובריאה. ישנם מצבים, בהם באמת אין בפנינו כל הפרטים שביכולתם לאפשר קבלת החלטה מושכלת. במקרה זה, הססנות עשויה להוות תוצאה של אחריות, שכן קבלת החלטה מבלי נתונים מספקים – מהווה לפעמים צעד בלתי אחראי, המעיד על פזיזות.

"איזהו חכם? הרואה את הנולד!" (תמיד לב), כבר לימדונו רבותינו, ומכאן, שבמידת האפשר, על האדם לעשות מה שביכולתו בכדי לאסוף כל נתון שיאפשר לו לצפות את פני העתיד. אולם במה דברים אמורים? במקום בו אכן ניתן לאסוף נתונים נוספים שיבהירו את התמונה! לעומת זאת, כאשר כבר התקבלו כל הנתונים שניתן לקבל, התמונה בהירה די צרכה, ובכל זאת אנו נתקלים בקושי לקבל את ההחלטה הסופית ולהתקדם או לסגת – כאן כבר מדובר על הססנות שלילית.

כמובן, ההססנות השלילית – אינה מזדהה בשמה. בדרך כלל, היא מנסה להתחזות להססנות חיובית: היא טוענת, שתפקידה לוודא הימנעות מקבלת החלטות שאינן אחראיות דיין. אולם בסופו של דבר, בשורה התחתונה, ההססנות הזו מונעת מבעליה לקבל החלטה כלשהי, ומותירה אותו במצב של חוסר מעש תוך דחיה אינסופית של קבלת ההחלטה. וזו, כפי שכבר הבהרנו, התוצאה הגרועה ביותר.

בכדי להבחין בין הססנות חיובית ושלילית, יש לשאול שאלה אחת מהותית בלבד: האם חסר מידע נוסף שניתן להשיגו בכדי לשפר את התמונה ולאפשר קבלת החלטה מושכלת יותר? אם התשובה חיובית – הרי שמדובר בהססנות חיובית, ומומלץ לקחת את פרק הזמן הנחוץ בכדי להשלים את הבירור ולהשיג את מירב הבהירות האפשרית.

לעומת זאת, אם התשובה שלילית, וזה לא משנה כלל האם הסיבה הינה משום שלא חסר כל מידע, או משום שהמידע החסר אינו כזה שניתן להשיגו – הרי שמדובר בהססנות שלילית, ויש להתגבר עליה ולחתור לקבלת החלטה כלשהי: לחיוב – או לשלילה.

יש לשים לב לכך, שהטענה הנטענת על ידי ההססן הכרוני, כביכול לא ניתן לקבל החלטה מבלי שכל הנתונים בלא יוצא מן הכלל יהיו ברורים לחלוטין – הינה חסרת בסיס. נדירות ההחלטות שאנו נוכל לקבל בחיים על סמך נתונים מלאים. כמעט תמיד, לאחר כל הבירורים, אנו נשאר עם ממד מסוים של נעלם, ולו משום שאת העתיד – אין ביכולתנו לצפות מראש.

ניתן לומר, כי בכל מקום שבו מתעורר הצורך לקבל החלטה – מדובר במתחם של חוסר וודאות. אילו היתה וודאות מוחלטת, ביחס להשלכותיה של ההחלטה הזו – הרי שההחלטה היתה ברורה מאליה, ולא היה כל צורך במנגנון קבלת ההחלטות.

כל החלטה, למעשה, מהווה בבחינה מסוימת "סיכון מחושב". גם כאשר נראה לנו שהנתונים כולם ברורים לנו, אין כל ערובה לכך שאמנם זוהי תמונת המצב. לעיתים קרובות, הנתונים שצברנו – אינם אובייקטיביים, אלא מבוססים על משקעי עבר או על תפיסות שגויות. לכן, בסופו של דבר, כל החלטה – כרוכה ב"סיכון" מסוים, וחוסר היכולת להסתכן בסיכון המינימלי הזה – מובילה בהכרח להססנות שלילית.

מנגנון בקרה

כעת, לאחר שכבר הבנו ש"החלטה נכונה" אינה מהווה בהכרח את הבחירה הנכונה ביותר לאורך זמן, אלא את הבחירה הנכונה ביותר ברגע הנוכחי, על סמך הנתונים שבידנו – ודאי כבר ברור לנו כי אין כל סתירה בין ההחלטה ובין המשך המעקב, ואפילו עריכת מאזן מחודש וחשבון נפש מפעם בפעם – אינה מיותרת.

אולם הבקרה הזו, הבחינה המחודשת, לא יכולה ללוות את האדם בקביעות. אם האדם ימשיך להתלבט גם לאחר שכבר קיבל את ההחלטה המושכלת – הוא לא יוכל לממש את הפוטנציאל הטמון בהחלטה שלו, משום שתשומת הלב שלו תהיה נתונה להססנות וללבטים במקום להתמקד בנחישות בעשיה ברוכה.

לכן, יש לשמור על איזון נכון: מחד – להקדיש את מלא הכוחות בכדי להתקדם לאור ההחלטה שהתקבלה, אולם מאידך – מפעם בפעם לשוב ולבחון האם ההחלטה שהתקבלה בשעתו עדיין משרתת אותנו או לא.

ושוב נזכיר: גם אם יתברר בדיעבד, בשלב מאוחר יותר, שההחלטה שקיבלנו בשעתה אינה משרתת אותנו, כך שעלינו לשנות אותה – אין זה אומר שההחלטה היתה שגויה מלכתחילה. כל עוד ההחלטה התקבלה ביסודה באופן מושכל, על פי הנתונים האובייקטיביים שעמדו לנגד עינינו בשעת מעשה – הרי שמדובר בהחלטה נכונה, גם אם בשלב מאוחר יותר יש לשנותה מכורח הנסיבות המתחדשות או לאור נתונים חדשים שלא ניתן היה לבררם מראש.

מהסס? אתה לא לבד!

וכאן, נשים לב: לעיתים, האדם הסובל מהססנות יתר, משוכנע כי הינו היחיד שמתמודד עם קושי זה. הוא מביט סביבו, ורואה אנשים רבים כל כך שמצליחים לקבל החלטות כה רבות על בסיס יומיומי, מבלי להניד עפעף. העובדה הזו, גורמת לו לאחת מהשתים: או שהיא גורמת לו להגיע למסקנה שההתלבטויות הניצבות בפניו מורכבות לאין ערוך מאלו שמולן ניצבים חבריו, או שהיא גורמת לו להגיע למסקנה שהוא חסר יכולת החלטה.

אולם לאמיתו של דבר, שתי המסקנות הללו נובעות מטעות. כמעט כל אדם, כמעט בכל סיטואציה, חווה קושי מסוים בקבלת החלטות. כל החלטה, כאמור, טומנת בחובה סיכון מחושב, ואנו, כבני אדם, לא אוהבים להסתכן.

גם כאשר אנו נתקלים באנשים שמפגינים כלפי חוץ בטחון רב בהחלטותיהם, אין הכרח שהם לא התמודדו עם קושי בעת קבלת ההחלטה. לעיתים, דווקא הבטחון המוחצן והנחישות הרבה – נועדו לטשטש את רישומם של לבטים רבים וחוסר בהירות.

ההבדל בין ההססן הכרוני ובין רעהו שמקבל החלטות על בסיס יומיומי – אינו בשאלת הקושי בקבלת ההחלטה, אלא במידת היכולת והנכונות להתגבר על הקושי הזה ולקבל את ההחלטה למרות הכל.