גבורה יהודית: שמירת הנגיעה של יובל דיין

זה היה רגע שכל אומן מייחל לו: מיליוני עיניים בארץ ובחו"ל נעוצים בו, פעימות הלב מואצות והלחץ עצום, אך הוא מרוכז כולו במטרה אחת – להציג הופעה מושלמת, כזו שתסתיים במחיאות כפיים סוערות של הקהל, שאחריהן יגיעו הברכות, לחיצות הידיים והמחמאות. כך זה היה עם יובל דיין, אולם בשינוי קל – היא ידעה כי לחיצת הידיים לא תביא ברכות ומחמאות, אלא ההיפך. היא ידעה שהיא הולכת לעשות מעשה שיגרום להרמת גבות ולצקצוקי לשון רבתי, שיביאו על ראשה דליים צוננים של דברי ביקורת נוקבים. ולמרות זאת היא לא נרתעה. דיין נשארה נאמנה לעקרונות אותם אימצה בדרכה האישית לגיבוש אורח חייה כיהודייה, ונמנעה מללחוץ את ידו המושטת של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן. למעשה כזה אין הגדרה אחרת מלבד גבורה יהודית.

והביקורות אכן הגיעו, ובכמויות: "מה עם בן אדם לחברו?", "מדוע לחיצת יד עם גבר – לא, אך שירה בפני גברים – כן?".

ובכן, הנה תמצות של דברי ההלכה בנושא: הציווי הכללי בתורה לכל דיני הצניעות מופיע בספר ויקרא (י"ט א'): "קדושים תהיו", מפרש רש"י: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה". ועוד נאמר לגבי איסור עריות: "אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים". מכאן נובע גם האיסור של לחיצת יד בין גבר לאישה שאינם נשואים זה לזו, אפילו כשלחיצת היד היא בדרך של הנימוס המקובל. וכך נפסק בכל ספרי הפוסקים לדורותיהם.

הרב חיים קניבסקי זצ"ל התייחס בספרו "קריינא דאגרתא" גם למקרה שהאיש הושיט ידו תחילה, ואם לא תושיט לו ידה בחזרה הוא עלול להיפגע, ופסק כי גם במקרה כזה אין שום היתר. וכך גם נפסק בספרי פוסקים נוספים.

בעניין זה ראוי להביא דוגמה של הלכה למעשה. כאשר הרב עובדיה יוסף זצ"ל זכה בפרס ישראל בשנת תש"ל, הוא סירב ללחוץ את ידה של ראש הממשלה גולדה מאיר. דבר שהוביל אומנם לסערה ציבורית ולקריאה מצד גורמים מסוימים לשלול ממנו את הפרס. כך שיובל דיין ללא ספק נהגה כראוי כאשר לא נענתה לידו המושטת של נשיא ארה"ב.

כדי להימנע מעמידה בניסיון כזה, וכדי לחסוך אי-נעימות מהסובבים, מומלץ תמיד ליידע את האנשים הרלוונטיים על כך שלא תתקיים לחיצת ידיים. במקומות רבים בקשה כזאת מתקבלת בהבנה ולא מעוררת בעיות מיוחדות. אולם, גם במקרה שלא יידעו מראש את הסובבים, ניתן את להחזיק הידיים מאחורי הגב, או להחזיק ספר או חפץ כלשהו ולקוד בנימוס, דבר שנחשב תחליף מכובד ללחיצת ידיים.

כאמור, דיין נמצאת בתהליך של גיבוש אורח חייה כיהודייה. על פי ספרי המוסר, תהליך ההתחזקות של יהודי, באשר הוא, צריך להיות מדורג תוך התקדמות מתונה ממדרגה אחת לזו שאחריה. ניסיון לדלג על כמה מדרגות בבת אחת עלולה להסתיים בנפילה כואבת. בשלב זה היא בחרה באומץ רב לאחוז בדין איסור נגיעה ולאמץ אותו. בעזרת השם בהמשך יהיו מדרגות נוספות, שיובילו אותה בדרך העולה לקיום מלא של כל מצוות התורה. העובדה שהיא עדיין שרה בפני קהל מעורב אינה מפחיתה במאומה מגודל מסירותה ללכת בדרך הנכונה ולעשות זאת כראוי.

בסופו של דבר, ההימנעות של יובל דיין מלחיצת הידיים עם נשיא ארה"ב הוא הרבה יותר מאשר רק מעשה גבורה אישי שלה. הרעש התקשורתי שנוצר הפך את המעשה הזה למקור השראה ליהודים רבים אחרים שקיבלו ממנה את האומץ לעמוד ולקיים את מצוות התורה, במקום שהדבר הזה אינו מובן מאליו.

מי ייתן ונזכה לראות עוד יהודים אוזרים אומץ ועומדים בגאווה על זכותם לקיים את מצוות התורה.