שווה סיפור: נור מתוך האפלה

חייה של נור לא היו קלים. גורלה לא שפר עליה, כך היתה אומרת לכולם. היא גדלה כמוסלמית באחד מהכפרים בפרברי ירושלים, אחת מתוך עשרות ילדים לאב אחד ולכמה נשים. מגיל קטן מאוד התחנכה לציית ללא עוררין לכל מה שיוצא מפי האב, אין אומר ואין דברים. הפחד היה מצמית, האלימות היתה לחם חוקה. כבר מהנץ החמה היא היתה יוצאת עם אחיותיה אל השדה של אביה, לנכש, לעדור ולקטוף את הפירות או הירקות, כל מה שהיה באותה העונה.

היתה גם תורנות עם עדרי הצאן. מגיל קטן הם למדו לתפוס שליטה ולרעות את הצאן בצורה הטובה ביותר. גם בבית היתה חלוקה ברורה של עבודות הבית. לא היו הנחות. משאבות המים לא תמיד פעלו, והיה צורך לעיתים קרובות לדלות מבור המים. כל תהליך הכנת האוכל היה מתחילתו ממש, לא אחת הרגישה כבר את נשמתה יוצאת מטורח ועול העבודה. בנוסף לכל זה היה עליה להסתדר עם כל נשותיו של אביה וילדיהן, תאמינו, קל זה לא היה. אבל הרבה אפשרויות לא היו לה, לנור. כאן היא נולדה, וכך תמשיך את חייה כשאר האחים והאחיות.

כאשר בגרה, אביה הציב לה אפשרות אחת - בן דוד רחוק שלה, המתגורר לא הרחק מביתם. היא צוותה להתחתן איתו, לא היה לה בכלל אפשרות אחרת. היא קיוותה לטוב. נור למדה מהר מאוד את החוקים החדשים בבית החדש. היא לא זכתה לבעל טוב, בלשון המעטה, אבל היא למדה מהר מאוד את השיטה כיצד להתמודד עמו.

הוא לא אהב לעבוד קשה, ובשל כך הוא ציפה מנור להשלים ולהגדיל את ההכנסה. הוא הבהיר זאת היטב, ונור לקחה את ההזדמנות בשתי ידיים. זה היה פיס בשבילה, לצאת מהכפר. לאחר שמוצו כל אפשרויות הפרנסה שם, היא יצאה אל העיר. בעזרת חברה היא התחילה לגשש את דרכה בעולם היהודי-ישראלי-מערבי, עם תרבות שונה ושפה אחרת, מנוכרת. החברה הנגישה לה את הידוע לה על הישראלים. נור הציעה עצמה כעוזרת במטבח וכל מה שנצרך, אך לאט היא גילתה שמלאכת הניקיון הכי מועדפת ונצרכת בשוק הישראלי.

וכך היא חיפשה מקומות עבודה בהם תוכל להציע עצמה כמנקה, בין השירותים הבודדים שהיא יכלה להציע לעולם המערבי. מהר מאוד היא גילתה שלא קל כל כך להתקבל לעבודה בבית אצל הישראלים. היא עבדה קשה מאוד על השם שלה, חברות המליצו, והיא הגישה עצמה לעבודה באופן מסודר באחד מבתי החולים. אלוקים עזר לה – היא התקבלה. בשבילה זה היה מעל ומעבר, תלוש מסודר ומשכורת קבועה שנכנסת כל חודש. מי פילל.

נור היתה חרוצה ויסודית. היא עבדה והתמסרה בעבודתה, מנסה לבנות לה שם טוב, חוששת כל הזמן לאבד את פרנסתה. זה היה העוגן שלה לחיים, אי של שפיות בתוך כל הכאוס. בעלה לא יסבול אופציה אחרת.

וכך, במשמרות ארוכות ומפרכות, עבדה נור ללא לאות.

באחד מהימים, בעודה עובדת באחת מהמחלקות בבית החולים, ניגש אליה בצעקות ובזעם רב בעלה של אחת מהמטופלות במחלקה.

"איפה הארנק של אשתי?", הוא שאג. נור, ההמומה, לא הבינה בתחילה מה הוא רוצה ממנה. אשתו מיהרה להסביר לה בדיוק מה כוונתם. הם השאירו את הארנק שלהם בחדר, והם לא רואים אותו שם, והיא הכתובת היחידה, כי חמש דקות קודם היא שטפה וניקתה את החדר.

נור התגמגמה. הקהל שהתחיל להיאסף במקום והצעקות של הבעל הבהילו אותה כהוגן. היא ניסתה להכחיש, אבל זה ממש לא שכנע אף אחד. הקהל רק גדל, והתחילו להיזרק שם משפטים שונים הקשורים למוצאה, ולידיים המיוחדות של בני עמה. היא ניסתה להתגבר על הצעקות כדי להסביר את עצמה, אבל אז כולם התנפלו עליה, על האומץ שלה לצעוק בכלל מול שקר כזה. היא, בייאושה, הבינה שאף אחד לא הולך להאמין לה.

הפחד הגדול שלה היה הרגע בו יאמרו לה לקום ולעזוב את מקום העבודה, העוגן היחיד בחייה. איך היא תוכל לחזור כך הביתה? דינה יחרץ באחת. בעודה נדחקת לפינה מול האיש המשתולל מזעם מולה, נכנסה אל המעגל אישה עדינה, שנור הכירה כעוד אחת מהמטופלות במקום, אישה נעימה ועדינת נפש, שתמיד הקפידה להודות לה על השטיפה, והכל בנעימות וברוגע.

היא בקעה את החומה האנושית בהחלטיות. היא היתה רזה וצנומה, בקושי היה לה כוח, אבל העוז והנחישות שלה דברו במקומה.

"מה קורה כאן? אתם לא חושבים שהגזמתם? אם יש לכם בעיה עם ההתנהגות שלה, תעשו זאת באופן אישי. לא ככה", היא אמרה בטון חלש אבל עוצמתי, ופתאום כולם דממו.

היא לקחה את נור לצד, בדיוק ברגע שהבוסית שלה הגיעה למקום המהומה. היא החליפה מילים ארוכות עם הזוג המדובר, ומיד ניגשה אל נור. האישה עדינת הנפש החזיקה בידה, ואמרה לבוסית שלה: "תדעי לך שאני כל יום עוקבת אחריה ורואה כמה היא עובדת קשה, ועובדת יסודי, ואני נהנית ממנה מאוד מאוד".

נור הודתה לה בלבה. המחווה הזו ריגשה אותה מאוד, קול טוב אחד בתוך בליל הצעקות. היה לה נעים ומחזק לשמע סנגורית אחת, מישהי שהאמינה לה. גם ההצלה שלה - שהיא השקיטה את ההמון וגרמה לפיזורו, ועכשיו המילים החמות שהיא הרעיפה על ראשה למול המנהלת, היוו לה כוח. המנהלת הודתה לאישה הזו בחום, ניכר עליה שהמילים שלה עשו את שלהם. היא ביקשה מנור לבוא אל חדרה על מנת להבהיר את הדברים.

נור ניגשה איתה אל החדר, שם היא הבהירה את מה שניסתה לומר לזוג ללא הצלחה - היא הכחישה כל קשר לגניבה וללקיחת ארנק כלשהו. לאחר זמן הבוסית שלה שיחררה אותה חזרה לעבודה. כנראה הבינה שלא תמיד הלקוח צודק. השנים הרבות שלה בבית החולים עם אפס תלונות עמדו לה הפעם.

כבר במסדרון היא ראתה את האישה הזו שוב, עומדת-נתמכת באחד מהקירות, חלושה, אבל החיוך שלה המיס את הלב של נור. פתאום היא גילתה איך בעולם אכזר כל כך יש גם אנשים טובים.

כמה שעות אחר כך הבוסית קראה לה שוב. לבה החסיר מספר פעימות, אבל הבוסית מיהרה לומר לה ביובש שהזוג מצא את הארנק. מתברר שהם היו בכמה חדרי בדיקות קודם, ושכחו את הארנק שלהם שם. כמה קל להאשים, אם יש את מי.

וככה היא נפרדה ממנה. אף אחד לא הגיע להתנצל, לומר משהו. סליחה. כלום.

היא לא ידעה למה, אבל רגליה הוליכו אותה הישר אל חדרה של האישה ההיא, זאת שהגנה עליה והצילה אותה, בחיוך שלה שהמיס לה את הלב.

וכך נור מצאה עצמה שופכת את לבה מול האישה הזרה, מתפרקת לרסיסים מכל המתח, הבושה, הכאב וההשפלה שהיו מנת חלקה ביום האחרון.

האישה הקשיבה לה וליטפה את ידה. היא הפגינה הזדהות אמיתית עם מצבה של נור, ונראה היה שממש כואב לה. זה הרשים את נור כל כך, המעשה הנאצל הזה, שלא היה פופולרי בעליל, שהיא שאלה אותה כיצד תוכל להחזיר לה על כל הטוב שהיא עשתה איתה.

"אינך חייבת לי דבר", ענתה לה. "רק לאלוקים".

ולתמיהה שעלתה בעיניה של נור היא המשיכה: "עשיתי את חובתי כאדם. אלוקים רוצה שנעשה את הנכון. אינך חייבת לי דבר, רק ליושב בשמיים".

"אם את רוצה לתת לי דבר מה, תיקחי את דברי הלאה, תעזרי לעוד אדם כמו שהאלוקים רוצה. זאת תהיה המתנה הטובה ביותר בשבילי", אמרה לה.

נור הקשיבה לדבריה, לחצה את כף ידה. ניכר היה כי דבריה של האישה חדרו עמוק אל לבה. נור נפעמה  כל כך מעוצמתה של האישה, מטוב הלב והמעשה שעשתה, שהיא נצרה את כל אותם הרגעים בלבה.

מאז נור לא ראתה אותה יותר. האישה שוחררה מבית החולים, אבל לא מלבה של נור. הדמות שלה ליוותה אותה כל הזמן, היא היתה מקור לכוח בשבילה. גם בחייה האישיים, כאשר נתקלה בקושי או בכאב - מיד היא נזכרה בה, מעלה את דמותה שתהא לה להשראה.

עד אז, מעולם לא יצא לנור לדבר שיחה ידידותית עם יהודייה, מעבר לחובות טכניים, או פרטי העסקה וכל מה שיוצא ונצרך לעבודתה. לא היה לה שום אמצעי אחר בו תקשרה כחברה וכאדם עם יהודי.

זה היה הקשר הראשוני שלה עם העולם שמעבר, העולם שהתחנכה לשנוא ולתעב, לראות אותם כאויבים, רודפים, חומסי אדמות.

האישה ההיא פתחה לה צוהר לעולם מהוגן ואנושי, ונור רצתה להישאר בעולם הזה, למרות הגיהינום שמסביב.

את כל זה נור סיפרה לי באחת המשמרות בבית החולים, אי שם, בחדר האחיות, כאשר שתינו היינו בהפסקה. זה היה דרמטי מאוד, אבל נור היתה רק בהתחלה של הסיפור. העיקר עוד היה לפני.

נור לא היתה אחת שמדברת או משתפת. זה היה מקרה נדיר. למה  היא הסכימה לשתף אותי, ולגולל לי את סיפור חייה העגום?

*

אני אחות באחד מבתי החולים בירושלים, כ-30 שנה. בחיי ליוויתי אינסוף סיפורים, יפים כקשים, סיפורים עם סוף טוב לצד טרגדיות מנפצות לב. ראיתי המון, תאמינו לי. אבל בכל פעם אני נפעמת מחדש. כמה גדול ד' וכמה טובים האנשים שקיימים כאן.

הכל התחיל מעוד יום מלא עשייה במחלקה. כאשר למחלקה הגיעה אישה ערבייה, עטויה בחיג'אב, מלווה בכל החמולה כמנהגם, הכל  בה נראה בנאלי לאישה מוסלמית סטנדרטית. הם התמקמו בחדר שהוצע להם, וכשאני אומרת הם – אני מתכוונת לכל החמולה שליוותה אותה לכל אשר תפנה. היא שכבה שם במיטה, חיוורת וחולה, וכמעט אף אחד לא דיבר איתה. הם דיברו מעליה, או עליה. ושוב, זה מראה שיגרתי למדי. אמת, לא הצלחתי לשמוע ממנה דבר, וגם זה די אופייני, כי אצל המוסלמים האישה לא מדברת, הבעל מדבר אותה.

המשכתי בעבודתי ולא הקדשתי תשומת לב מיותרת לה ולסיפור האשפוז שלה. יום לאחר שהיא אושפזה, ניגשה אלי נור, תמיד היה בינינו קשר נעים ונחמד, אך לא מעבר. נור, לא הרבתה לשתף מחייה ובכלל לא היתה אשת שיחה. הפעם  היא שאלה אותי אם אפשר לשוחח בחדר האחיות שבקומה. קבעתי איתה בשעת ההפסקה. האמת, לא הסתקרנתי. כאחות, מבוגרת יחסית ודתייה, לא אחת הייתי עדה לסיפורים ולשיתופים של קולגות. משהו בי כנראה משדר אמינות ובטחון. גם פה חשבתי שזה הקו שהולך להיות.

"את יודעת, הגברת שהגיעה אתמול מחדר 114 – יהודיה", אמרה לי נור בקול מהוסה. הסתכלתי עליה. לא הבנתי מאיפה ולמה היא מורידה לי את זה. "אני אומרת לך, כי את יכולה לעזור לה לצאת משם. את יודעת, יש לכם 'הידברות', 'יד לאחים', תפני אליהם". הייתי בשוק. ממתי ערבייה, נחמדה ככל שתהיה, אכפת לה מעוד יהודייה שבויה אצל חמולה מוסלמית? אלף שאלות רצו לי בראש.

ניסיתי להבין.

"ניקיתי אצלה בחדר, הוא ניגש אלי, ביקש שאשים עליה עין, הוא שאל מי תהיה בתורנות הלילה כדי שיוכל לפנות גם אליה. לא צריך לומר יותר מזה, אם 'שומרים' על אישה או מבקשים 'לשמור' עליה, זה קוד מוסכם ליהדותה", אמרה לי נאנחת.

הייתי הלומה. "איך אני יכולה לעזור לה?", אמרתי, מיואשת. נור לא ויתרה. "את יודעת מה האישה הזאת עוברת יום יום? אני שומעת את השיחות שלהם. אצלנו, בחברה המוסלמית, לצערי, לאישה אין כבוד. כבוד הוא רק לבעל. כולנו עוברות את זה, אבל אנחנו רגילות לכך. היא – לא מכירה את זה, היא לא נולדה לזה, היא יהודייה והיא סופגת יותר בגלל זה".

שתקתי. ההלם היה חזק ממני. הייתי צריכה לעכל כמה דברים הזויים יחד, אחת מהם היתה נור. הישרתי אליה מבט, זה הדבר היחיד שהצלחתי לעשות. משהו לא הסתדר לי אצלה עדיין, לא ידעתי אם להאמין לה, כנה ככל שתהיה למה שהיא תרצה להיות משתפי"ת ולעזור ליהודייה כך באמצע היום ללא סיבה הנראית לעין.

"הזוי", עניתי. התכוונתי למצב האבסורדי בו אני נמצאת מול ערביה המדווחת לי על חולה יהודייה שבויה בחמולה מוסלמית במחלקה.

"הזוי, כן, זאת בדיוק המילה, הזוי שבנות יהודיות מוכנות למכור את עצמן לעבדות כשבבית יש להן הכל והן כמו מלכות". פרשנה נור את המילה.

"נור, למה את מספרת לי את כל זה?", שאלתי ישירות. "קשה לי להבין מה גורם לערביה כמוך, נחמדה ככל שתהיה, לספר לי את זה".

נור חייכה. "אם ככה, אספר לך". וכאן סיפרה לי נור את סיפור חייה הדרמטי. כאשר סיימה לפרט לי על האישה הטובה מבית החולים, כהגדרתה, היא המשיכה לספר את הסיפור הלאה.

"חלפו עוד מספר שנים. יום אחד יצאתי מפתח הבית שלי – כפי שאמרתי אני גרה באיזור כפרי, פרימטיבי, המתנהל כמה עשרות שנים אחורה. ראיתי למולי את אחת הנשים של הכפר. ידעתי שהיא יהודייה. היא עמדה בצורה מוזרה, מביטה בי במבט מוטרד. לאחר מספר שניות, היא ניגשה אלי וביקשה ברעד אם אפשר להתקשר מהנייד שלי, כי הטלפון שלה לא תקין והיא חייבת שיחה. נתתי לה. היא דיברה בעברית במהירות, בשברי מילים. הבנתי שהיא רוצה להימלט מהכפר. עשיתי עצמי כלא שומעת. היא החזירה לי את הטלפון ועטתה על עצמה פרצוף מחויך. באותו הרגע עלתה למולי הדמות של אותה חרדית בבית חולים, וקול גדול שאג לי את המשפט שאמרה לי: 'עשיתי את חובתי כאדם, אלוקים רוצה שנעשה את הנכון. אינך חייבת לי דבר, רק לאלוקים'. הבנתי שעכשיו הגיעה השעה להחזיר לה ולאלוקים. ידעתי מה הדבר הנכון שהוא רוצה שאעשה.

"אם את חושבת שזה פשוט, את טועה. ידעתי שאם מישהו בכפר יגלה כי היה לי קשר, אפילו קטן, בשגגה, לסיפור הזה - דיני יחרץ באחת, באכזריות וללא רחמים, וגם הילדים שלי ישלמו את הדין. זו היתה מלחמת בזק. אבל הדמות שלה היתה שם, ממלאת אותי בנוכחותה. הייתי חיבת. הייתי חיבת לה. "אם את צריכה עזרה, אני כאן, זה בסדר, את יכולה לבטוח בי", הישרתי אליה מבט. העיניים שלה היו מלאות פחד. "מבטיחה לסייע לך ככל שאוכל". אמרתי לה בעברית, שתרגיש בטוח, שתבין שהבנתי ואני מוכנה לתת כתף ולשתף פעולה. ראיתי שמשהו בה התפרק מהמתח, היא הודתה לי ומיהרה לשוב אל הבית, שלא יהיו שאלות. ולא מעקבים.

"לא אפרט הרבה, אבל מאז נפגשנו כמה וכמה פעמים, באופנים שונים ומשונים. בכולם היה מטרה אחת - לעזור לה. הסתכנתי לא אחת בשבילה ולמענה. הטלפון שלי היה בן ברית נאמן לשיחות שלה עם גורמים שונים. שתקתי המון, לא שומעת, לא יודעת. מידע רגיש הסתובב בין אוזני, ואני מידרתי הכל, שמרתי עליה כבבת עיני. רעדתי מהיום שמישהו יחשוד בי ויבקש את הטלפון שלי לבדיקה. בקלות רבה היו עולים עלי, מידי פעם הבאתי אותו לטכנאי יהודי-ישראלי שינקה לי אותו, אך עדיין לא באמת סמכתי שהוא אכן ניקה כמו שצריך ללא עקבות, עדיין חששתי אולי נשאר משהו.

"מבצע החילוץ שלה היה הירואי במיוחד, לא כי הכפר עוין כל כך, כמו בגלל המורכבות שהיתה שם. היא ניסתה לברוח וזה נכשל, והשמירה עליה הודקה. הילדים הורחקו ממנה בחשש שהיא תברח יחד איתם. גיהינום זו מילה עדינה למה שהיא עברה.

"בעבודה עשיתי בשבילה את השיחות, שליחויות, וגם שם זה היה בסיכון, כי הייתי מוקפת באנשים המגיעים מהעם שלנו, וכל דבר קטן שעלול להדליק חשד, לא יסתיים טוב, בלשון המעטה. הייתי צריכה להיות זהירה ולשמור על צעדי היטב. בסופו של יום, היא חולצה בשלום, היא והתינוק. ואז נשארו הילדים. אני הייתי אשת הקשר שלה איתם, באופן חד צדדי. לא העברתי מסרים, חלילה, אך עקבתי אחר הימצאותם, וזה היה מאוד, מאוד לא פשוט. לא אחת הייתי בסכנת חיים של ממש.

"לאחר שהם חולצו והכל בא על מקומו בשלום, היא הודתה לי מעומק הלב. סיפרתי לה על אותה אישה שהיתה שם בזמן הקשה שלי, וחזרתי על המשפט שהיא אמרה לי. סגרתי מעגל".

לפתתי את הכיסא מרוב תדהמה. "חשוב לי להזהיר אותך שלא תצא מהפה שלך מילה, זה יסבך אותי ויעלה לי בחיי", התרתה בי.

"אל תדאגי, נור", הבטחתי. חיבקתי אותה. "את מדהימה, נור, כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא".

פתאום ראיתי אותה ממבט אחר. השתיקה שלה ביום יום קיבלה מקום מוערך של כבוד, הדיסקרטיות והמוכנות שלה לספוג ככה בכזו עוצמה בשביל לעזור לאישה אחרת, נזקקת בעצמה. ידעתי שזה לא מובן מאליו.

תהיתי לעצמי אם אותה האישה הטובה ידעה עד כמה המעשה האצילי שלה התגלגל והמשיך הלאה, כך שבזכותה עוד יהודייה יצאה מהשבי וחזרה לחיק היהדות. וכמה כוח אמיתי יש לנו כבני אדם, במילים ובמעשים טובים כבני אדם עם ערכים ואנושיות.

כזה סיפור עוד לא נתקלתי מעודי, גם לא במקום העבודה שלי.

נור, לקחה את חפציה ועזבה חיש את המקום, כמו תמיד, בזריזות יעילות, כאילו לא היתה פה כמעט רבע שעה.

עכשיו זו היתה חובתי להמשיך הלאה את הגלגל. נור השאירה לי חבל, מקווה שהוא יהיה הצלה בשביל אותה אישה יהודייה, הנמצאת אצלי במחלקה.

 לא באמת ידעתי מה לעשות בחומר נפץ הזה עכשיו ביד. מלבד תפילה לא היה לי שום רעיון אחר. התפללתי המון וביקשתי שד' ינחה אותי להגיע אליה בצורה הבטוחה ביותר לי ולה. שאף אחד לא ינזק חלילה.

אחרי התפילה, העזתי ליצור קשר עם אחד הארגונים העוזר לנשים כאלה, משם המשכתי לחדרה להישיר אליה מבט ולומר לה, בקול ללא מילים:

"ברוכה הבאה לעם שלך".

חזרי הביתה.