יהודי לא בוכה בכי של ייאוש, הוא בוכה בכי של תקווה. רק תתגעגעי

בפרשת פינחס ארוזות שמחות קטנות. היא פותחת את ימי בין המצרים, ימים שבהם אנו נדרשים לעצור, להתבונן ולהתגעגע לירושלים ולבית המקדש יותר מכל זמן אחר בשנה. אמר רבי לוי יצחק מברדיטשוב כי בפרשת פינחס מוזכרים כל המועדים, והוא הסביר ואמר שבגלל שהימים הצרים האלה יכולים להביא אותנו חלילה לייאוש ולעצבות, לכן קוראים את פרשת פינחס, שבה מוזכרים המועדים, כדי לתת לנו תקווה. זה נותן לנו קצת מתוק בתוך המרירות של ימי בין במצרים. עצם הזכרת הקורבנות והמוספים שבמועדים יש בהם לעורר את הלב לערגה וכיסופים לבית המקדש השלישי, ולזכור שיש למה לחכות!

אומר ה"שפת אמת": "קבעו חז"ל קריאת פרשת תמידין ומוספין בבין המצרים, לעורר לבות בני ישראל להשתוקק על עבודת בית המקדש." וכן כתב ה"בני יששכר": "בפרשת פינחס נאמרים כל המועדים, הנה יתנחמו ישראל בהוסיף להם מועדים במהרה בימינו, שעתידין הימים האלה להיות לששון ולשמחה ולמועדים טובים...". מדהים! את מבינה? הימים האלה הם לא ימי עצב, כי הנה התורה שולחת לנו שמחות קטנות ארוזות בתוך פרשת פינחס מיד בתחילת התקופה.

בכי של תקווה

לאחר חורבן בית המקדש ישב ירמיה הנביא בפרשת דרכים, בכה בכי תמרורים וקונן על חורבן הבית... עבר שם אפלטון, שהיה פילוסוף גוי. הוא לא הבין איך אדם חכם כמו ירמיה הנביא יושב ובוכה על העבר... הוא פנה לירמיה הנביא ואמר: לא בוכים על חלב שנשפך. מה שהיה - היה, בית המקדש שלכם שייך להיסטוריה, אז מה התועלת בדמעות שלך? ענה לו ירמיה הנביא: יש תשובה, אבל אתה לא תוכל להבין אותה. ובאמת, דמעותיו של ירמיה לא היו דמעות על העבר, הן היו דמעות של תקווה, דמעות של כיסופים וגעגועים... ירמיה יודע שאצל גוי, בכיה היא ביטוי של ייאוש ועצבות, ולכן הוא לא יוכל להבין לעולם מהו בכי של תקווה!

ה"נתיבות שלום" מספר שכאשר בתיה בת פרעה פתחה את התיבה – "ותראהו והנה נער בוכה ותאמר מילדי העברים זה" (שמות ב'). היא ראתה את משה בוכה, ומבכייתו היא הכירה שהוא יהודי, כי היא ראתה שהוא בוכה בכי של תקווה, ולא בכי של ייאוש.

אנחנו לא בוכים על העבר – אנחנו מתגעגעים, אנחנו משתוקקים ומקווים (נתיבות שלום).

זכרי אחותי, מי"ז בתמוז ועד תשעה באב יש כ"ב ימים, כפול עשרים וארבע שעות, והן 528 שעות, כמניין מפתח - מפתח שעות, מפתח ישועות. הימים האלה מסוגלים לפתוח לך את הכל, רק תתגעגעי, תבקשי...