פרשת מטות: הסיבה הרוחנית לבקשה הגשמית של שבט גד וראובן

אחד הנושאים המובאים בפרשתנו הוא עניינם של בני שבט גד ושבט ראובן.

לאחר מלחמת מדיין, בני ישראל התקדמו מערבה, לכיוון ארץ ישראל, והם הגיעו למקום הנקרא "ארץ יעזר" ו"ארץ הגלעד". בני שבט גד וראובן פנו אל משה ובקשה בפיהם - אנו מעוניינים להישאר כאן, בגדה המזרחית של הירדן, ולא לחצות את הירדן יחד עם שאר השבטים. הסיבה: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה השם לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל - אֶרֶץ מִקְנֶה הִיא, וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה" (במדבר ל"ב, ד'). יש לנו מקנה רב, וכאן, בארץ הזו, יש מרעה רחב המתאים לצרכים שלנו.

(חשוב לציין, שאותו שטח בעבר הירדן היה מקודש גם כן, לפחות ברמה מסוימת. ניתן לעיין במפרשים על התורה הדנים ברמת הקדושה של עבר הירדן ביחס לקדושת ארץ ישראל).

משה שומע את בקשתם והוא משמיע באזניהם תוכחה קשה, אשר הוא לא השמיע אפילו אחרי חטא העגל, חטא המתאוננים ואפילו לא אחרי חטא המרגלים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם השם? כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ, וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל, וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם השם, וַיִּחַר אַף השם בַּיּוֹם הַהוּא... וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם, תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים, לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף השם אֶל יִשְׂרָאֵל, כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו, וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה" (במדבר לב, ו-טו). משה מזכיר להם את חטא המרגלים והוא משתמש במילים חריפות כאשר האשמה העיקרית היא הנאת לב העם והטמעת פחד בבני ישראל מפני הכניסה לארץ ישראל.

לאחר השמעת התוכחה ולאחר דין ודברים בין משה לבני גד ובני ראובן, מסכים משה לבקשתם, אולם הוא מתנה את הסכמתו בתנאי ברור, שבני גד ובני ראובן יהיו חלוצי צבא ויכנסו ראשונים לארץ ישראל, ורק לאחר שיסתיים הכיבוש בארץ, רק אז יוכלו להתיישב בנפרד מכולם – בעבר הירדן.

מסרים רבים יש מפרשה מיוחדת זו, והמסגרת קטנה מדי בכדי להקיפם, אולם ננסה לראות נקודה אחת.

כמו הרבה דברים בחיים, שיש סיבה חיצונית ויש סיבה פנימית מתחת לפני השטח, יתכן שהנימוק "הרשמי" לבקשתם של בני גד ובני ראובן - המרעה המשובח, מכסה על סיבה פנימית, רוחנית יותר, ומי שחושף אותה הוא משה רבנו.

בסוף חומש דברים, משה אומר דברי פרידה אישיים לכל שבט ושבט. לשבט גד הוא אומר: "וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד. וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת השם עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל" (ל"ג, כ'-כ"א). נתמקד בפסוק השני ונראה את ביאורו של רש"י: "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ - ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג שהיא ראשית כיבוש הארץ, כִּי שָׁם חֶלְקַת - כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה. "ספון" - אותה חלקה ספונה וטמונה מכל בריה שנאמר ולא ידע איש את קבורתו. ויתא – גד. ראשי עם - הם היו הולכים לפני החלוץ בכיבוש הארץ לפי שהיו גיבורים... צדקת השם עשה - שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו. דבר אחר - ויתא - משה, ראשי עם צדקת השם עשה על משה אמור".

משה חושף בפנינו את הסוד שהסתתר מאחורי בקשתם להתיישב בגדה המזרחית. משה, המחוקק, אמור להישאר בצד המזרחי של הירדן ולא לחצות אותו יחד עם בני ישראל. גד וראובן חפצו להישאר עם משה. גד לא רוצה שחלקת קבורתו של משה תישאר מבודדת בערבות מואב, נטולת ייצוג יהודי. בקשתם של גד וראובן "אל תעבירנו את הירדן" הייתה תחינה שלא להפריד אותם ממשה רבם. אם משה לא חוצה את הירדן, גם אנחנו לא.

"כי אמנם כשבחר גד את ארץ סיחון ועוג, אף על פי שאינה כקדושת עבר הירדן, הייתה כוונתו להשיג דבר עיקרי אצלו, כי שם בארץ סיחון ועוג חלקת מחוקק ספון. הייתה אותה החלקה שהמחוקק קבור בה, שהוא משה" (ספורנו).

(לא נתעכב כעת מדוע משה משבח רק את גד ולא גם את ראובן. נשים לב שרוב הפעמים גד מוזכר לפני ראובן אף על פי שראובן היה הבכור).

ה"שפת אמת" מביא בשם רבי בונים מפשיסחא רמז יפה על המילים: "ומקנה רב היה לבני גד ולבני ראובן". "מקנה רב" הכוונה לקניין ודבקות ברב שלהם, במשה רבנו. הם לא רצו להיפרד ממנו גם אחרי מותו.

כשבני גד ובני ראובן בקשו להישאר מעבר לירדן, הם לא חשפו את הסיבה האמתית, אולי לא היה נעים להם לדבר עם משה אודות פטירתו, או סיבה אחרת, והם תלו את בקשתם במרעה המשובח. יתכן ומשה לא ירד לסוף דעתם והוא חשד שהם מתחמקים מאחריות, ולכן הוא הוכיח אותם. כשהם הסבירו למשה שהם יילחמו כמו כולם ואף יהיו חלוצי צבא, הוא הסכים עם בקשתם, וכאמור - לפני פטירתו הוא שיבח את גד על רצונו לדבוק בו ובתורת השם.

למרות שמשה הסכים לבקשתם, בסופו של דבר הם אלו שגלו ראשונה מארצם בתקופת חורבן הבית וכפי שכותב הפסוק: "נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ" (משלי כ', כ"א), מבאר רש"י: "כגון בני גד ובני ראובן שמיהרו ליטול חלקם בעבר הירדן, ודיברו בבהלה שנאמר גדרות צאן נבנה למקנינו פה וערים לטפנו, עשו את העיקר טפל שהקדימו צאנם לטפם. "ואחריתה לא תבורך" - שגלו כמה שנים קודם שאר השבטים".

גד וראובן לא רצו לנטוש את מקום קבורתו של משה. יתכן ולפי דרגתם הרוחנית הם נתבעו על כך שהם לא הבינו שנוכחותו האמתית של משה לא תישאר קבורה באדמה של ערבות מואב. משה ימשיך לחיות בחזונו, ברעיונותיו, בתורתו. "משה רבנו לא מת" (סוטה יג ע"ב). חייו של משה גילמו אמת ודרך להסתכל על העולם, והבנה במטרת מסעו של האדם על פני האדמה הזו. להיות בנוכחותו הפיזית של משה זו מעלה עצומה, אולם מעלה גדולה יותר היא למלא את בקשתו – שהיא בעצם בקשת הבורא – וליישב את ארץ הקודש.