האם השיקול של בני גד וראובן היה כלכלי נטו?

בפרשתנו מסופר על בני גד ובני ראובן שבאו לבקש להתנחל מעבר לירדן, כשהנימוק שלהם הוא כלכלי בעיקר, ריבוי המקנה שהיה להם. משה מציב להם תנאים נוקשים שימנעו גרימת דמורליזציה בקרב העם והם מקבלים על עצמם את כל התנאים ויותר. משה אכן מאשר את הבקשה ומעביר אותה בהתניה הנדרשת - ליהושע וראשי המטות.

האם באמת הנימוק היה כלכלי טהור או שמא הוסתר כאן רובד נוסף? שמא יש ערך רוחני לעיסוק עם המקנה גופא?

הלא אנו מוצאים לאורך דורות את אבותינו הקדושים ולאחר מכן את רועי האומה, משה, דוד ואחרים עוסקים במלאכת המקנה, כאשר חז"ל אף מציינים את היחס למקנה כאבן בוחן המגדירה את הרועה הנאמן והרחמן לצאן, כמי שראוי להיות 'רעיא מהימנא' לעם ישראל. יתכן אם כן ששבטים אלו ראו צורך ברעיית הצאן כחלק מבניין אישיותם – ואולי גם נמצא סיבות לכך.

שבט ראובן – הבכור המקורי הניחן בתכונת האחריות, זה שמעמיד את האחריות על האח הצעיר – יוסף - מעל כל שיקול, וזה שגם אולי נכנס יותר מדי בעובי הקורה של האחריות כאשר הוא דואג לכבודה של אמו וחורג מן השורה. יתכן שבני ראובן רצו לשמר את התכונה הזו במשפחתם וזרעם –והם ראו ברעיית הצאן בקביעות כאומנות המרגילה את בעליה למידת האחריות.

מאידך שבט גד – אנשי מלחמה הם: 'גד גדוד יגודנו' (בראשית מ"ט י"ט) הם אף הצטיינו בשיטות הריגה מיוחדות כנגד האויב 'כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקוד' (דברים ל"ג כ' וראה רש"י שם) ואולי משום כך הם רוצים להעצים את מידת הרחמנות במשפחתם ושבטם כדי שהתכונה הנועזת והיכולת המלחמתית שלהם לא תפגע במידת הרחמנות.

מקום קבורת משה

נקודה נוספת ומעניינת רמוזה בהמשך בפרשת וזאת הברכה (שם פסוק כ"א) כהסבר לבחירת הנחלה בעבר הירדן על ידי גד. 'וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון' וכפי שמסביר רש"י - שבט גד בחרו במיקום הזה בעבר הירדן מפני ששם קבורת משה! אם משום הזכות להשאר דבוקים במשה או כדי שקברו של משה לא יהיה בין הגויים – כפי שנכתב במפרשים.

מדוע הם לא באו עם הטיעון הזה מלכתחילה? אולי משום כבודו של משה, או כפי שכתב תלמיד הרמח"ל – והוא מדייק זאת בפסוקים – הם חשדו בעצמם אולי המניע הזה הוא רק כסות לרצונם בארץ המקנה, רק בהמשך הם היו בטוחים בטהרת המניע – ורק בעתיד יעיד משה בעצמו על כך לפני פטירתו.

בני מנשה וה'שליחות'

כאשר אנחנו מגיעים לצירופם של בני מנשה לנוחלי עבר הירדן מתעוררת לנו תמיהה יתירה. בפרשת השבוע הקודמת – פרשת פנחס – למדנו ששבט מנשה בהיותם בני יוסף הצטיינו באהבת ארץ ישראל, משום כך אומר רש"י – הוזכר בהקשרן של בנות צלפחד ציון מיוחד להיותם ממשפחות מנשה בן יוסף, כיון שגם יוסף חיבב את הארץ והוא כנראה מקור אהבת ארץ ישראל של בנות צלפחד (רש"י במדבר כ"ז א'). לאור זאת מפליאה במיוחד התנחלותם של חצי שבט מנשה בעבר הירדן שאיננה קדושה לגמרי בקדושת הארץ ואינה הארץ הנכספת.

עיון במספר פסוקים מתוך הפרשה (במדבר פרק לב) מעורר תשומת לב לפעמים הרבות בהן מצויין כי מדובר ב'בני גד ובני ראובן' כאשר בני מנשה לא מוזכרים כלל. ...וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר... וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן: וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה... לאחר כל התוכחה שמשה אומר להם והצגת ההתחייבויות מצידם נאמר בפסוק כה ולהלן: וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי־גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה: ...וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם־יַעַבְר֣וּ בְנֵי־גָ֣ד וּבְנֵי־רְאוּבֵ֣ן אִ֠תְּכֶם אֶֽת־הַיַּרְדֵּ֞ן כָּל־חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י ה' וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת־אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַאֲחֻזָּֽה וְאִם־לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן: וַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי־גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר ה' אֶל־עֲבָדֶ֖יךָ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה...

מפליא כי רק בהמשך אנו מוצאים קבוצה נוספת המצטרפת אליהם , 'חצי שבט המנשה' שאינם מופיעים כלל לאורך כל ההתנהלות והמשא ומתן לפתע נכנסים לתמונה בפסוק לג: וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם׀ מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי־גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַחֲצִ֣י שֵׁ֣בֶט מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֗ף אֶת־מַמְלֶ֙כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶת־ מַמְלֶ֔כֶת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן הָאָ֗רֶץ לְעָרֶ֙יהָ֙ בִּגְבֻלֹ֔ת עָרֵ֥י הָאָ֖רֶץ סָבִֽיב! החלוקה הזו מוזכרת בתלמוד ירושלמי המגדיר את בני גד ובני ראובן כ'נוחלים מעצמם' ומוציא את בני מנשה מהגדרה זו. משמע כי הם אכן לא יזמו את ההתיישבות שלהם בעבר הירדן, ולא היו שותפים למשא ומתן ולתנאים. איך בכל זאת הגיעו לשם בני מנשה?

כותב על כך הגאון הנצי"ב (ראש ישיבת ולאזי'ן לפני כמאה וחמישים שנה) בפירושו 'העמק דבר' על התורה כי משה ביקש מבני מנשה להצטרף להתנחלות הזו דוקא מכיון שבני גד ובני ראובן היו אנשי מקנה, הוא חשש מהתיישבות שלא יהיו בה בני תורה, לא יהיה מי שיקרין רוחניות בתוך המערכת של חיי המעשה בעבודת המקנה וההאחזות בארץ, לפיכך ביקש מחצי שבט מנשה שהיו בעלי תורה (כמשמעות הכתוב בספר שופטים 'מני מכיר ירדו מחוקקים') - שיאותו להתיישב בקרב בני גד ובני ראובן כ'גרעין תורני' ואף הוסיף להם נחלה עבור כך. בני מנשה עברו לעבר הירדן כשרות לאומי, לשם יצירת האוירה התורנית, לא מוזכר שהוא הטיל עליהם משימות - עצם נוכחותם של לומדי תורה משפיעה.

וכך כותב הנצי"ב בהעמק דבר פרשת דברים פרק ג פסוק טז בהסברת הפסוקים שם לפי פירושו משה חוזר ומספר להם שם 'כמה השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה, ומזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דוקא, כי בזה תלוי חיי ישראל...' הנצי"ב מוסיף ומבאר ברעיון זה את ההלכה המופיעה במסכת כתובות דף קי"א א' 'כשם שאסור לצאת מא"י לבבל כך אסור לצאת מבבל לחו"ל', ופרש רש"י 'לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד'. (וברשותכם הנה דוגמה: רבים מתושבי מושב חמד מכירים ומוקירים את ההשפעה העקיפה - ולא אחת גם הישירה – של מקום תורה...).