איה קרמרמן על כלות ושוויגעריות: שידוך שנידון לאבדון?

כשהבכור בן ה־18 וחצי שלי היה בן חודש, יועצת ההנקה שאלה אותי אם אני כבר שונאת את אשתו. צחקתי. היא מסתכלת בראיית מרתון, ואני שקועה עד מעל הראש בספרינט חמישים מטר מקסימום. עניתי לה שזה רחוק מדי ומי בכלל חושב על יחסינו לאן, כשכל מה שעניין אותי זה אם האדון עושה גרעפס או ישן שעתיים רצוף.

עברו שנים והספרינט הפך לטריאתלון. לא שיש אצלנו תכנונים לפעמוני חתונה בקרוב, אבל החברים שלנו כבר מחתנים את הדור הצעיר. ללא ניסיון מגוף ראשון, נראה לי שלחתן ילדים זה הסיפור בה"א הידיעה. אם אני בוכה כשחברה לוחשת לי שהבן שלה מתחיל לשמוע הצעות, אפשר רק לתאר מה יקרה כשזה יהיה הילד שלי.

בואו נאמר את האמת: השנים עברו. אלו לא אנחנו שמסיימים את התיכון, החבר'ה שלנו מזמן סיימו להתחתן ולעיתים גם הספיקו להתגרש. הפכנו לבעלי עול, נכסים ומשכנתא. עברנו דברים, חווינו משברים ואובדנים. אבל כל אלו לא מעידים במאומה אם במהלך השנים הצלחנו להתבגר. נשבענו להיות דור אחר מההורים, צעיר לנצח ונקי מפולניות מעיקה. אולי קצת התקמטנו, שערות לבנות מעטרות את הראש ואסור לנו לנהוג ללא משקפיים, אבל בלב, נשארנו אותם אנשים צעירים ומגניבים כשהיינו. למרות האף העקום ונחרות הבוז של הילדים שלנו, אנחנו המגניבים האמיתיים שיושבים בספסל האחורי של האוטובוס. את מה שאנחנו שכחנו (סתם, לא באמת שכחנו, אנחנו פשוט מנסים לעשות על זה תשובה) הילדים שלנו, בעזרת ה' פלוס אין־סוף תפילות, לעולם לא יחוו. אמן כן יהי רצון.

שידוך שנידון לאבדון

אתן דוגמה. אין לי דרך להתחיל ולהשוות בין החברות של אמא שלי לחברות שלי. לאמא שלי יש חברות ''גזעיות" מתנועת בית"ר שהפכו לבעלות מינוי לפילהרמונית ולאופרה. החברות שלי מכרו ציורים ברחובות יפן, היו ברמניות במועדוני לילה, עבדו כמאבטחות בשגרירות בפריז או פתחו בית יהודי בדרום אמריקה. כאמור, דור אחר לגמרי. לכן לא ברורה לי התופעה שקורית להן כשהן מחתנות את הילדים. אם היינו מתערבים מה יקרה קודם, משיח או זה - הייתי מהמרת על משיח. התופעה המוזרה מתרחשת אחרי שההתרגשות של החתונה שוככת, העייפות של השבע ברכות עוברת וההתלהבות מהכלה המתוקה, שאיזה כיף שה' שלח לנו בסייעתא דשמיא, מתפזרת.

כשהשגרה פוגשת את החיים האמיתיים, החברות שלי הופכות לשוויגעריות. משהו פה לא מסתדר. לא יכול להיות שגלגל הדורות מסתובב לאחור וקופץ מהבנות הכי קוליות בשכונה. "שוויגער", מי שלא יודע, הוא המונח ביידיש למילה חותנת או חמות. רק ששוויגער מגיעה עם הזץ הפולני, בעל הקור המקפיא, העיניים התרות אחר גרגירי אבק והשתיקות הרועמות. במילה - הלם. החברות שלי, נערות הפוסטר של שנות התשעים, הפכו ליצור פולני, מוציא עשן או מנפח נחיריים. מה קורה פה? מדי כמה ימים אני מקבלת מסרון מחברה: את לא מבינה מה קרה/ איזה תקל משפחתי היה עכשיו/ תשמעי מה הכלה המקסימה שלי עשתה, כשלשתינו ברור שלא מקסימה ולא בטיח. כשאחת החברות התחילה לחקות את הקול היבבני של הכלה שלה, הבנתי שמדובר בתופעה מתרחבת הזקוקה להתייחסות.

אחרי שסיימתי להתפוצץ מצחוק על זה שנשים שעד לפני רגע נראו נורמטיביות יחסית הפכו ליצור מוזר שמנסה בכל כוחו לא לנקום, לנטור או לעמוד חוצץ בין הבן לאשתו הטרייה, התחלתי להתדיין איתן לעומק על שורש הבעיה. בכל זאת, אין כמו להתגלח על טעויות של חברות. אחת מהחברות הגדילה ראש והסבירה שהשידוך בין שוויגער לכלה נידון מראש לאבדון. היא אפילו שלחה ראיה מרש"י על מסכת יבמות דף קיז עמוד א: "וטעמא דכולהו מפני ששונאת אותה... שאומרת בלבה זו תאכל כל יגיעי ועמלי..." במילים שלנו - חמות שונאת את כלתה כי היא עתידה לרשת את כל מה שהחמות עבדה עליו שנים. אחרי ההודעה היא השאירה הודעה קולית שהיא לא מרגישה ככה. לפחות כרגע.

להיכנס לנעליים של הכלה

מסקנת המחקר הייתה שהסכסוך בדרך כלל יושב על שתי נקודות תורפה. הראשונה היא שאנחנו (דחפתי את עצמי פנימה וקפצתי לעתיד), השוויגעריות, מנסות להיות סוג של אמא. בכל זאת, את לא רוצה שהכלה תרגיש שלבנות שלך יש עדיפות על פניה והיא לעולם לא תהיה כאחת מהן. יש כאלה שאפילו קוראות לחמות שלהן אמא (מוותרת מראש, תודה). מצד שני, לעולם לא תצליחי להיות האמא שלה, מהסיבה הברורה שלא ילדת או גידלת אותה. יש לה אמא, תודה. הכול פה הליכה על ביצים, במערכת יחסים שההגדרה שלה מראש בעייתית.

נקודת הרגישות השנייה פשוטה אך עמוקה וכואבת. אנחנו כהורים עושים מאמצים אדירים לחנך את הילדים לאור ה"אני מאמין" שלנו. ואז מגיעה לה "גברת" (ציטוט מדויק) עם סט ערכים, מנהגים ורצונות משלה. ההורים צופים מהצד איך הזוג הצעיר בונה בית שמשלב בין העולמות והבתים שמהם באו. הם לוקחים את הדברים הטובים שההורים נתנו להם ומעיפים החוצה את הפחות טובים, ומעל הכול מתבלים במה שהיה להם חסר. ככה בונים בית. אבל לנו כהורים זה עלול להיתפס כאילו הילד אומר לנו: פישלתם. זה כואב. האמא־השוויגער מסתכלת על זה וחושבת: ה"פישרית" (שוב ציטוט) הזו משנה לי את הילד. זה האוצר שלי, אני זו שעמלתי להפוך אותו לגבר הזה שקסם לה להתחתן איתו. מה עכשיו לא טוב בו? בנו?

אם נציץ לרגע לצידו השני של המטבע, הכלה מרגישה שהחיכוכים עם השוויגער רומזים שהמקום שממנו באה נתפס כנחות. היא לעולם לא תהיה חלק מהחבר'ה ולא תבין לעומק את הצחוקים מכיתה ד'. זה קשוח. אפילו העובדה ששם המשפחה שלה נשמט והיא אימצה את זה של בעלה, לא באמת נותנת לה כרטיס כניסה לעולם הפנימי והסודי של המשפחה החדשה.

זה טור נטול פאנץ'. אין פה פתרון קסם. היריעה קצרה מלפתור בעיה שבגללה נפסק הדין ששוויגער לא יכולה להעיד נגד כלתה - כי היא פשוט לא סובלת אותה. אבל בואו נשים דברים על השולחן. בואו ניכנס לנעליה של הצעירה. בואו ננסה להבין שכשמישהי מעדיפה את הבית שלה, זה כי שם היא גדלה ושם היא מרגישה נעים. רוצות שהיא תרגיש נעים אצלכן? תרצו את זה על אמת. בלי לנסות להיות האמא שלה. בלי לעקם את האף או להגיע אליה הביתה ולשאול מתי הייתה עוזרת בפעם האחרונה.

וואי, האמת שזה מפחיד. שה' יעזור לי, ולכלות המקסימות שלי. אני כבר אוהבת אתכן. לכתחילה.