איך אפשר לצמצם את הצורך הנפשי בפרפקציוניזם?

לכתבה הקודמת: איך יכול הפרפקציוניסט לשפר את נקודת המבט שלו על אחרים?

במקרים רבים אחרים, אנשים פרפקציוניסטים יכולים להקל על עצמם באמצעות תהליך שהוא יחסית רציונלי: בדיקה יסודית יותר של המידע שברשותם, ואיסוף מידע נוסף, שיאפשר להם להעריך בצורה מבוקרת ומדויקת יותר את רמת האיום או הסיכון שנשקף כתוצאה מסיטואציה מסוימת.

ניקח לדוגמה הורים, שתפסו את בנם משקר מספר פעמים. כעת, הם אינם מצליחים להירדם בלילה... מבחינתם, מי ששיקר פעם אחת, והאמת הצרופה אינה נר לרגליו – הינו בעל פוטנציאל משמעותי להיות בעתיד שקרן ועבריין. אולם הבה נבחן את הנחות היסוד של אותם הורים – במבט רציונלי:

האם התחזית האוטומטית של אותם הורים, על פיה בנם יגדל לשקרן פתולוגי ועבריין מועד - תתממש בוודאות? סביר להניח שהתשובה על כך שלילית...

לעיתים קרובות, ילד משקר רק משום שהוא למד שזו דרך שמאפשרת לו "להסתדר" מדי פעם, מבלי שהוא מתכוון לאמץ את השקר כדרך חיים. הוא ילד חברותי, והוא מבין שאם ישקר לעיתים קרובות – הוא עלול לפגוע במעמדו החברתי ולאבד את חבריו, ובכלל, יתכן שלאחר ששיקר מלווים אותו רגשי אשמה שימנעו ממנו לחזור ולשקר שנית.

אם ההורים הללו יביטו מעט לאחור, אל העבר הרחוק יותר, בהחלט יתכן שהם יזכרו שגם הם שיקרו כילדים לא פעם, ובכל זאת, הדבר לא הפך אצלם להרגל, ולא גרם להם לאמץ דפוס התנהגות של שקרנים פתולוגיים.

אז נכון. אף אחד מאתנו אינו אוהב שקרים, ובפרט לא שקרים מצידם של ילדינו. אולם חשוב להתבונן במציאות במבט רציונלי, ולהבין שהסתרת האמת מדי פעם אמנם אינה אידיאלית, אך בינה ובין דפוס התנהגות שקרני פתולוגי ישנו מרחק רב. במקרים רבים, אצל ילדים, השקר אינו אלא ניסיון לבדיקת גבולות, וודאי שלא דרך חיים.

כך, בדיקה יסודית יותר של העובדות במבט מפוקח, שמרחיב את מעגלי האופציות ואינו מצמצם ומקבע לכיוון חשיבה אחד ויחיד, עשוי לסייע להורים לבחון האם השקר בו נתפס ילדם מהוה חלק מדפוס פעולה קבוע, שמעלה חששות ביחס לעתיד, או שמדובר בסך הכל באירוע נקודתי, שאמנם הינו שלילי ביסודו ואולי אף דורש תגובה, אך ודאי אינו דורש תגובה בלתי פרופורציונלית.

כמובן, הרבה יותר קל לבחון את העובדות הללו לאחר מעשה, ולא בשעת לחץ בה תפסנו את הילד "על חם" כשהוא משקר. אבל גם הבחינה המאוחרת עשויה לאפשר להורים להגיב בצורה הגיונית יותר, מבלי לערב בתגובה את החשש מפני ההשלכות העתידיות שתהיינה לאותו מקרה נקודתי של שקר.

במקרים אחרים, כאשר אנו מרגישים שהתגובה שלנו כלפי אירוע מסוים קיצונית מדי, מתוך תפיסה פרפקציוניסטית הרואה בכל סטיה מהנורמות הרצויות מדרוך חלקלק שאחריתו עדי אובד – אנו יכולים לשאול את עצמנו מספר שאלות העמקה, כמו למשל: האם באמת המקרה שקרה גרוע כל כך? מה ההשלכות החמורות ביותר שעלולות להיות לו? האם מדובר באירוע חולף או בעל פוטנציאל להמשכיות? האם ניתן להתמודד עם ההשלכות שישנן לאירוע הזה?

ככל שנצליח להרחיב יותר ויותר את המידע שברשותנו, כך נוכל להימנע מלהחזיק בתפיסות נוקשות ופרפקציוניסטיות שנובעות מתוך הסקת מסקנות לקויה על סמך מידע חסר.

צמצום השלמות

ועוד כלי שיוכל לסייע לנו באמצעים רציונליים, להתגבר על הנטייה הטבעית לפרפקציוניזם.

במקרים רבים, אדם שרודף שלמות מטבעו, לא יהיה מוכן בשום אופן לקבל כל מה שהוא פחות מאשר הטוב ביותר. הוא לא יהיה מסוגל להשלים עם תפקוד שאינו מושלם, עם תוצאות שאינן מושלמות, עם הישגים שאינם מושלמים, וכן הלאה.

אולם אם אותו אדם ינסה לגעת היישר בנקודה, ולשאול את עצמו: "איזו רמה של חוסר שלמות אני מוכן לקבל?", יתכן שבהחלט שהוא יוכל לקבל החלטה מושכלת, ולהסתפק בפחות מאשר השלמות המוחלטת. אמנם הנטייה הטבעית שלו הינה לדרוש מעצמו ומהסביבה את השלמות המוחלטת ואפילו לא מעט פחות מכך, אולם מאחר ונטייה זו אינה רציונלית – בהחלט יתכן שאם יקבל החלטות רציונליות הוא יוכל למתן את הדרישה הזו, ולהסתפק במעט פחות מאשר שלמות אבסולוטית.

גם אם לא מדובר על הבדל קיצוני ביותר, שכן גם בתהליך רציונלי הפרפקציוניסט לא יהיה מסוגל להתרחק מרחק רב מהשלמות – לעיתים ישנה משמעות רבה אפילו להבדלים קטנים ומינוריים. מספיקה מעט גמישות, ומעט נכונות להשלים עם מה שאינו נתפס בעיניו של הפרפקציוניסט כשלמות מוחלטת – בכדי שהדרישות שלו מעצמו ומהסובבים אותו כבר לא תהיינה מפחידות ומאיימות כל כך.

כאשר יגדיר הפרפקציוניסט לעצמו את רמת הסטייה מהשלמות שהוא מוכן לקבל, הוא יתרגל בהדרגתיות להשתחרר מהתפיסה של "הכל או לא כלום", ולקבל את העובדה שגם תוצאות, הישגים או עשיה שאינם מושלמים – הינם בעלי ערך כשלעצמם, לפעמים אפילו ערך בלתי מבוטל.

בהיבט המעשי-חווייתי

עד כאן נגענו בדרכים שונות בהן אנו יכולים להתמודד עם הפרפקציוניזם מהשורש, באמצעים רציונליים או אחרים. אולם חשוב לדעת, שבמקרים רבים, נכון יותר להתעלם משורש הבעיה – ולהתמקד במה שגורם לנו לשמר את המצב. יתכן, למשל, שהשורש לתפיסה הפרפקציוניסטית שלנו נעוץ אי שם בילדות המוקדמת, כאשר ההורים שידרו לנו שהם יהיו שבעי רצון רק אם נשיג תוצאות מושלמות. אולם גם אם השורש רחוק כל כך – בלא ספק ישנן סיבות שגורמות לנו כיום לשמר את התפיסה הזו, ומונעות מאתנו לשנות אותה.

אדם פרפקציוניסט, עשוי להביא את התפיסה שלו לידי ביטוי בשני אופנים קיצוניים: הוא עלול להיות עסוק באופן אובססיבי בעשיה בלתי פוסקת, הרבה מעבר לנדרש, בכדי להשיג תוצאות שאינן פחות ממושלמות; ומאידך – הוא עלול להימנע מלכתחילה מעשיה בשל חוסר הרצון או הנכונות שלו לפגוש את האכזבה שעתידה לצוף בעקבות חוסר השלמות.

כך או כך, כשהפרפקציוניזם מנהל את האדם – הוא למעשה, אינו מאפשר לעצמו להתנסות בחוויות של חוסר שלמות. הוא לפעמים מודע לכך שהפרפקציוניזם מגביל את התפקוד שלו, למשל, כאשר הוא אינו יכול להתחיל את יום העבודה עד שהשולחן שלו נקי ומסודר באופן מושלם, או כאשר הוא אינו הולך לישון עד שהבית מסודר לחלוטין על פי אמות המידה הפרפקציוניסטיות שלו. ובכל זאת, הוא אינו מנסה לשנות את דפוס הפעולה שלו, משום שהוא מאמין שזו הדרך היחידה בה יוכל לשמר את הסטנדרטים הגבוהים אליהם הוא חותר.

אותו אדם מעולם לא העמיד את האמונה שלו למבחן. הוא מעולם לא בדק מה יקרה אם יתפקד בצורה פחות מושלמת. אם ינסה פעם אחת להסתפק בתוצאות שאינן הולמות את אמות המידה הפרפקציוניסטיות שלו. בהחלט יתכן, שאין היה מנסה פעם אחת לעשות זאת – הוא היה מגלה שהחוויה אינה שלילית כפי שהיא נתפסה בעיניו על כה, וכי יש בה צדדים חיוביים ביותר.

לדוגמה, אדם מאמין שאם הוא מזמין אורחים לארוחת ערב, על הארוחה להיות מושלמת, שאם לא כן – עדיף לא להזמין אותם מלכתחילה. הוא עלול להלחיץ את עצמו ואת בני הבית, ולהתכונן לארוחה הרבה מעבר לכפי שנדרש, מתוך אמונה שאם לא יעשה כן – האירוח יוכתר בכישלון. אולם בהחלט יתכן, שאילו היה מנסה פעם אחת להזמין אורחים מבלי להיערך לקראתם בצורה כה קיצונית, ולהתנסות בחוויית אירוח שאינה מושלמת – הוא היה מגלה שהחוויה נעימה הרבה יותר, נחמדה וקלילה, נטולת מתח ומשוחררת...

אלא שכאן, ישנה בעיה... תיאורטית, אילו אותו אדם היה יכול להזמין אורחים, להתכונן לקראתם במידה מינימלית, ולבחון את התוצאות במבט אובייקטיבי – יתכן שהוא היה מגלה שהחוויה טובה בהרבה מחוויית האירוח המושלם והמלחיץ אליה התרגל.

אולם למעשה, אילו אותו אדם לא יתכונן לקראת האורחים בהתאם לסטנדרטים שלו – הוא עלול לחוות לחץ כה רב, שלא יאפשר לו להנות מהחוויה ולהעריך אותה אובייקטיבית... הוא יתמקד כל כך בלחץ שלו, בחלקים שאינם מושלמים, ובאי הנעימות שהוא חש בעקבות כך – עד שלא יוכל ליהנות באמת מהאורחים, ולא יוכל לקבל את ההנאה שלהם כמציאות אובייקטיבית. הוא יתלה את החיוכים שלהם בכך שאינם רוצים לחשוף את תחושותיהם האמיתיות, ובסופו של יום – יסכם את האירוח כחוויה מלחיצה, משפילה ובלתי מהנה.

וכך בכל תחום: מחד – חוויה חיובית כתוצאה מהישגים או ביצועים בלתי מושלמים, עשויה היתה לעודד את הפרפקציוניסט לעשיה גם במקום בו ברור לו שהעשייה שלו לא תהיה מושלמת. אולם מאידך, מאחר שחוסר השלמות גורם לו לחץ ומתח, הוא יתקשה לחוות חוויה חיובית בעקבות ביצועים בלתי מושלמים, הוא יינעל רגשית, וכך החוויה שהוא יחווה בסופו של דבר תהיה חוויה שלילית – שרק תעצים את הפרפקציוניזם שלו...

אז מה עושים? בכתבה הבאה, בעז"ה.